יקיריי, אנו בעיצומם של סדרת הרצאות בנושא השבת שהיא, היא מקור כל השפעים שיש הקיימים והנמצאים בעולם. תודה לה' על הזכות להגיש לפניכם את סדרת כתבות תודעת השפע!
בגיליון הקודם כתבנו כי יש לומר על המאכלים שמבשלים "לכבוד שבת קודש" ובכך למשוך עליהם את קדושת השבת. כך הדבר נכון גם לגבי קניות מוצרים לכבוד שבת.
זכרו, לעולם אל תתפשרו על הטוב ביותר עבור חייכם! הטוב ביותר זה אומר גם ובעיקר (!) העבודה וההשקעה רוחנית נכונה ומתאימה. זה הרי פרדוקס ואפילו מביך ומגוחך כאחד; אנו משקיעים אין סוף כספים, אנרגיות, מאמצים, חוכמות להשיג ולקנות לעצמנו את הטוב ביותר;
לקחתי אחריות, הבנתי שהלב שלי חסר. מרגיש אבל לא נוגע. זה היה מאוד קשה מנטלית. ידעתי גם ידעתי שהדפקט נמצא אצלי ולא חלילה בצד השני. השבת היא מושלמת ואני היא זו שצריכה שינוי בחשיבה, בהרגשה ובמעשה.
גם לדור המדבר היו נחשים, עקרבים ומיני מזיקים שתמיד באו והציקו והרעו לעם ישראל, לכאורה הם נראו בדיוק כמוהם; לבשו את אותם הבגדים אכלו את אותם המאכלים ודברו באותה השפה, הם אף יצאו עמים מארץ מצרים או יותר נכון הזדנבו בהם.. וגם אנחנו דור המשיח, בו יש את הגרעין של עם ישראל המבקש את ה' והיהדות. דור שרוצה אחדות, אהבה ורק טוב!
במודרניזציה בת ימינו בה מככבות תרבויות המפארות את חשיבות הגוף, המבנה והצורה, הנראות, החיצוניות - הסגידה ליופי החיצוני שהרבה פעמים "תוכו אינו כברו". שימת דגש אווילית וטיפשית על איך אדם נראה ולא על מי ומה הוא. אין כמעט התייחסות למהות שלנו, מי אני לב ונשמה או גוף שחודל? ואז הבנתי לאור הניגודיות הזו שישנם אנשים מתוקים ומקסימים שגופם אינו מתפקד הם בעצם 'שקופים' בחברה ולא מתייחסים אליהם בכלל. הם כמעט שלא קיימים. אבל הנשמה שלהם היא חלק אלוקה ממעל בדיוק כשל כל יהודי אחר שגופו מתפקד.
מלמד אותנו רבי נחמן הקדוש שלכל אדם ישנה ממשלה על אנשים ואחריות עליהם. גם על עצמך זו ממשלה ואחריות! גם לאדם הקטן לכאורה שאין לו תפקיד בכיר וייחוס כלשהו, עדיין יש לו ממשלה (מלשון מושל ושלטון) בביתו על בני משפחתו, לעיתים על השכנים חברים ומכרים
אחרי שנים רבות של ניסיונות קשים ביותר ואפילו על אנושיים יוסף זוכה למלכות וגדולה במלוא מובן המילה, ככתוב יוסף הוא המשביר. בגיליון הקודם דיברנו ארוכות אודות הניסיונות המאתגרים אותם עבר בהצלחה כה רבה.
בפרשה הקודמת התוועדנו למכירתו של יוסף שהיתה טרגדיה עצומה, ברם, מאז אומנם לכאורה נדמה כי עברה פרשה אחת אולם מדובר בשלוש עשרה שנים ככתוב "וְיוֹסֵף֙ בֶּן־שְׁלשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה בְּעָמְד֕וֹ לִפְנֵ֖י פַּרְעֹ֣ה מֶֽלֶךְ־מִצְרָ֑יִם וַיֵּצֵ֤א יוֹסֵף֙ מִלִּפְנֵ֣י פַרְעֹ֔ה וַיַּֽעֲבֹ֖ר בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם" (בראשית מ"ו, מ"ה).
יעקב בשעה טובה ומוצלחת חוזר ומתיישב בארץ כנען, ארץ אבותיו. לכאורה ניתן לומר שיעקב הגיע אל השקט והנחלה. עזב את בית לבן הארמי ויצא ברכוש גדול עם ארבעת נשותיו ושניים עשר השבטים
כולנו מכירים את הסיפור העצום בו רחל גילתה את הסימנים לאחותה לאה על מנת שלא תתבזה זו הבכורה, ובכך יכולה הייתה להתחתן עם יעקב.
שב הוא למעשה מי שכבר היה וחוזר. שיבה היא אל מקום מוכר כסוג של חזרה. כאשר אדם מגיע למקום חדש לא אומרים לו 'ברוך השב', אלא ברוך הבא. ברוך השב נאמר לאדם שכבר היה וחזר. אז למי אנו צריכים לשוב, למה ומדוע?
ראש השנה כשמו כן הוא - 'ראש', זה לא רק התחלה, לכן גם לא קוראים לזה התחלת או תחילת השנה. אם כן מה ההבדל בין ראש להתחלה? ראש הוא המוביל
בפרשת השבוע עסקינן במידה רעה שנקראת גאווה. כאשר אדם מתגאה ליבו מרגיש מורם - כלומר יותר מ.. וזה יכול לבוא לידי ביטוי שאדם מרגיש שהוא מורם מעם, מורם מהאחר כי הוא יותר יפה, הוא יותר טוב יותר מצליח.
כך גם כל אדם ואדם צריך להגיע לתכלית בעזרת השלבים, היינו המסעות. בשביל להגיע לתכלית ולעבור שלבים יש צורך בשינוי. אדם צריך להבין היטב לולא שינוי במצב הקודם הוא ימשיך כהרגלו ויחזור בדיוק על אותן טעויות ויחזור לאותה התוצאה הלא רצויה. היינו, בכדי לצאת מהמצב שלך אתה מוכרח לבצע שינוי, וזה מצריך לצאת מאזור הנוחות שלך.
"וַיַּפְשֵׁט מֹשֶׁה אֶת-אַהֲרֹן אֶת-בְּגָדָיו, וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת-אֶלְעָזָר בְּנוֹ, וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם, בְּרֹאשׁ הָהָר; וַיֵּרֶד מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר, מִן-הָהָר. וַיִּרְאוּ, כָּל-הָעֵדָה, כִּי גָוַע, אַהֲרֹן; וַיִּבְכּוּ אֶת-אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם, כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל"
ישנה מידה רעה מאוד, שהנזק שלה גדול כל כך עד שיכול האדם להפסיד על ידה את חייו. מידה זו היא מידת הניצחון
יחד עם זאת הבורא יתברך ברא אותנו עם ארסנל של 'כוחות בנפש' שחלקם אנו נולדים איתם, והם מהווים סוג של 'ארגז כלים', ואת חלקם אנו צריכים לגלות, למצוא תוך כדי חיפוש ועבודה מנטלית.