אהבה גדולה
לא חשבתי שארגיש רגועה ושלווה בנוכחותה. גם לא הבנתי איך מצאתי נחמה גדולה כזו עם איך שרבקה מתמודדת עם החיים. סיפור מרגש על אהבה גדולה... לחיים.
אנחנו מדברות הרבה, אחותי רבקה שגרה בארצות הברית ואני. אבל אי אפשר להבין באמת את המצב שלה עד שלא נמצאים שם לידה. וכשאני שם, אני בוכה. למרות שעברו 12 שנים מאז שהיא חלתה בדלקת בעמוד השדרה ומאז היא על כיסא גלגלים, עדיין קשה לי לראות אותה ככה. בפעם האחרונה שהייתי אצלה הייתה לפני חמש שנים, כשאמא נפטרה. בחמש השנים האלה הייתי בחו"ל בארצות שונות בעולם, אבל אחותי לא נסעה לשום מקום, רק לבית החולים…
רבקה אחותי גרה בדירה קטנה ומעוצבת להפליא בבולטימור, עם עוזרת במשרה חלקית שמטפלת בה. וכשהעוזרת הולכת, רבקה נשארת לבד עם בורא עולם.
איך זה מרגיש כשאי אפשר לעשות דבר אחד ואחר כך לעשות משהו אחר, ללכת ממקום אחד למקום אחר, לברוח מעצמך, להתחבא מהבעיות שלך או להימנע ממצבים מסוימים בבית? אם הייתי חלילה מרותקת למיטה, מה הייתי עושה? איך הייתי ממלאת את השעות, הימים, השבועות, החודשים והשנים הללו? אני חושבת שהייתי יוצאת מדעתי. אבל לא אחותי. ולא רק שהיא צלולה במיליון אחוז, היא גם האדם הכי חכם שהכרתי.
את האובדן של בריאותה רבקה ביכתה מספיק. גם על העבודה הקסומה שהייתה לה. אבל יותר מכל, על החופש והפרטיות שלה, על היכולת ללכת ולדאוג לעצמה בדרכים רגילות. הפרטיות שלה ממש התמעטה מאז שהיא חלתה. היום היא עובדת כמה שעות כדי לשמור על חשיבה חיובית, להכיר טובה ולהרגיש טוב עם עצמה. היא באמת מצליחה להשתמש בזמן שלה בחכמה. אבל כאן, קרוב אליה, ראיתי את הקשיים שהיא מתמודדת איתם, והיא לא מתלוננת! מקרוב מאוד ראיתי את כל הדברים שהיא לא יכולה לעשות, אך בעיקר את אלה שרובנו נוטים לקבל כמשהו מובן מאליו.
העובדה שאני יכולה לעמוד וללכת נראית לי שגרתית, היכולת פשוט לקום ולקחת משהו לשתות מהמקרר, לפתוח את הדלת כשמצלצלים בפעמון, לנקות את הבית, לצאת לשעה של הליכה, לרקוד, לקפוץ, לטפס על סולם ולשלוף דברים מהמדפים העליונים, להיכנס לרכב, להתניע ולנסוע…
מאמרים נוספים בנושא:
התבוננתי מקרוב על אחותי כשהיא גלגלה את כיסא הגלגלים שלה לחנות. באנו לקנות כמה דברים שהיו חסרים בבית. קשה לה להגיע למצרכים שנמצאים על המדפים הגבוהים, בלתי אפשרי עבורה להושיט יד מהמקום שהיא נמצאת למה שנמצא על המדף למעלה. כשהייתי שם הרגשתי שאני הידיים שלה, הכנסתי לשקית את התפוחים שהיא בחנה בדקדוק כאילו היו אתרוגים, עברנו בין המדפים ובחנו ובדקנו את הסחורה. אחותי כל כך שמחה לצאת מהבית ולקנות כמה משחקים ודברים נחמדים לנכדים שלי בישראל. היא מתייחסת לעצמה ולזמן שלה בדיוק כמו תמיד. במחלקת הפירות, למשל, היא כל כך שקועה במה שהיא בוחרת, ממש חווה סוג של מדיטציה שם. וזה היה די משעשע לראות אותה שם. אבל כזאת היא רבקה, שום דבר בנפש המיוחדת שלה לא השתנה מאש שהשתתקה.
אחותי היא גם אדם רוחני מאוד. היא שוקלת את דבריה וזזה עם כל מילה שיוצאת מפיה, בוחנת את הסביבה כשהיא מגלגלת את כיסא הגלגלים החשמלי שלה כשאנחנו הולכות ביחד ברחוב בשדרות העצים היפות שבבולטימור. כשיוצאים החוצה מגיעים גם למפגשים עם אנשים. אז יש את אלה שמתחשבים ומפנים מקום, ויש את אלה עם המבטים. לי היה קשה עם המבטים האלה, אבל רבקה? היא מחייכת לכולם, יודעת להתמודד היטב עם המצב.
כל יום שהייתי איתה הביא איתו עוד תגליות חדשות על מה שאחותי היקרה לא יכולה לעשות. היא שמה לב שלקחתי מזה ללב לפעמים, ולכן הייתה תמיד מזכירה לי שצריך לחיות כל יום את היום הנוכחי, את עכשיו והכי בשמחה. הגישה המקסימה שלה והכרת הטוב שיש לה לבורא עולם עוזרים לה לחיות בשלום עם המצב שלה, שככל שהזמן חולף הופך להיות קשה יותר. היא עברה כמה ניתוחים, הרבה קשיים וניסיונות. הייתה אפילו תקופה של חודשיים שהיא הייתה בקומה. זה שובר, אבל לא את רבקה. היא חזקה, והחוסן הנפשי שלה מעורר השראה והתפעלות עצומה.
כן, היא יכולה להזיז ולהפעיל את החלק העליון של הגוף שלה, הראש שלה צלול והיא אדם מבריק וחכם. היא מאוד מאוד אוהבת את רבי נחמן מברסלב. יש לה משפחה וחברים, ספרים טובים ומחשב נייד. הנכדים שלה מגיעים לבקר אותה כל שבוע ותמיד תמצאו אצלה כל מיני עבודות אומנות להכנה משותפת עם הנכדים. לפעמים הם מכינים תכשיטים ולפעמים מציירים. למפגש הזה הם קוראים 'מפגש הנאה עם סבתא רבקה'.
אחי חיים גר לא רחוק ממנה. הוא מגיע עם המשפחה שלו ושני מגשי פיצה ויחד הם אוכלים ונהנים. אני יושבת בסלון עם גיסתי, האחיינים המתוקים משחקים עם סבתא שלהם, יושבים על כיסאות מסביב למיטה שלה. הם אוהבים לדבר איתה כי יש לה חוש הומור מטריף ואפשר לדבר איתה על הכל!
רבקה ואני ניצלנו את הביקור הזה להכל – לדבר, לטייל, לנקות, לבשל, לשמוע מוסיקה טובה ולצחוק המון. יצאנו גם לקניות ולמדנו ביחד. בתוך ליבי ידעתי שעם כל הכיף שנעשה זה עדיין יכאיב לי לראות אותה ככה. אבל לא ציפיתי להרגיש בנוכחותה כל כך רגועה ושלווה, זה משהו שהפתיע אותי מאוד. לא חשבתי שאמצא נחמה גדולה כזו עם איך שהיא מתמודדת עם החיים.
כשהכנתי ארוחת ערב, היא הזכירה לי כמה שהיא אהבה לבשל והיא מאוד מתגעגעת לזה. נשענתי על השיש והדמעות חנקו אותי. הרגשתי שאני נשברת מרוב צער שהציף את הגוף שלי. "אבא יקר" התחלתי להתפלל מהלב שלי, "בבקשה, אני רוצה להיות כלי גדול יותר. עזור לי בבקשה לגדול כדי שאוכל לקבל את רצונך".
אני רוצה להיות מסוגלת להחזיק באמונה כמה שרק אפשר, בכל האמונה שבורא עולם יזכה אותי להתברך בה. אני רוצה להרחיב את הגבולות הרוחניים שלי ולהיות כלי גדול שיכיל ויקבל את אהבתו של הבורא, אפילו שהיא מסתורית ולא תמיד מובנת.
המצב הזה גדול עלי כדי להבין אותו, אבל אני מאמינה בלי צל של ספק שזה הטוב ביותר עבור אחותי. והכי מעורר בי השראה זה שרבקה מאמינה בזה!
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור