אמא מקרטון

שבוע שעבר היינו בהפנינג ל"ג בעומר במושב. מוסיקה, דוכני אוכל, משחקי מחשב ומתנפחים גדולים וקטנים, בקיצור, כיף חיים לילדים.

ההורים, לעומת זאת, נראו קצת רצוצים, על סף השבורים. כולם רצו מזיעים בשמש מחפשים בעיניהם ילדים אבודים, מנסים לרצות דמעות תנין על ארטיק שבור, או לחמנייה שנפלה והתלכלכה בחול. גם אני מצאתי את עצמי מתרוצצת, למרות שהבטחתי לעצמי להימנע מפעילות הכוללת סיבולת לב ריאה עד להודעה חדשה ובכלל. כי בבואי לנשוק לגיל ארבעים, האמת, כבר אין לי כוח לרדוף אחרי הקטנים השובבים הללו, ואני מרגישה את חוסר הסבלנות גואה בי בסיטואציות מעין אלה. באמת שלא רציתי ללכת. חשבתי לשלוח את שלושת הגדולים ולהישאר עם הקטנים בבית כמו תמיד.

אבל בבוקר, כשלקחתי אותם למעון, פנתה הגננת אל בני בן השלוש ושאלה אותו: "דוד, היית במדורות אתמול?". הוא שתק ואני התבלבלתי והתחלתי לגמגם ש"רק הגדולים היו". "יו, אני לא מאמינה" אמרה בקול נדהם, "כל הזמן לימדנו אותם על ל"ג בעומר ועשינו פעילויות ויצירות ובסוף לא לקחת אותו?". "אין לי כוח לרדוף אחריהם. זה עלול להיות מסוכן" השבתי לה, והתייחסתי גם לקטן השובב שלי בן השנה וחצי (שבטוח שהוא בן שש ומתנהג בהתאם – רק בלי הדעת הנלווית לגיל). היא לא אמרה כלום, רק הסתכלה עלי במבט מאשים, "ומה עם ההפנינג היום?" שאלה. "אין לי כוח" עניתי בהתבכיינות, אבל היא נעצה בי מבט שבו ברגע הבנתי שאני הולכת, בין אם אני רוצה ובין אם לא.

אחר הצהריים ארזתי חצי בית ויצאנו. כמובן שמצאתי את עצמי מתרוצצת, מנסה לרצות ילדים כפויי טובה שבוכים על כל שטות וסוחבת את התינוק בגב דואב. אכלתי את הכובע הדמיוני שלי ושתקתי "בשביל הילדים" לחשתי ביני לבין עצמי, בעודי אומרת עוד "שלום" עייף לאמא אחרת שמשיבה לי באותה המטבע.

מאמרים נוספים בנושא:

פירות האמונה

לפני שהילדים הגיעו

ילדים זה שמחה

תעשי לך הפסקת קפה

מאמאזילה

ילדים במשקפי האמונה

עובדים בלהיות הורים

חתיכות של סבון

להחזיק במושכות

תפילה של אמא

אני רק השליחה

המאמן האישי שלו

לבנות עם אהבה

יש מקום רק לאהבה

באמת ששמרתי עליהם, עשיתי כל מה שרק אפשר. אבל כשיש חמישה, זה קשה עד בלתי אפשרי. ברגע שעזרתי לילד שלי להוריד את בגד הים, התינוק השובב רדף אחרי כלב והגיע לכביש. בדיוק כשהרמתי את עיניי וראיתי אותו, הגיעה אמא אחרת והצילה אותו ממכונית שהגיעה במהירות. "הוא היה על הכביש". היא נזפה בי נמרצות "כן. ראיתי. תודה", עניתי חלושות. "את חייבת לשמור עליו" הוסיפה בתוכחה. "האמת היא שאני לא יכולה לשמור על כולם. זה פשוט בלתי אפשרי". "שרון, אני אתקשר לרשויות הרווחה" היא חצי התלוצצה, ואני מיד הוספתי "בעלי כבר דיווח עלי. יש שם תיק גדול על שמי". היא צחקה והמשיכה הלאה ואני הרגשתי מובסת.

שוב פספסתי. אני כישלון גמור. שוב הוכחתי לעצמי שאין לי את זה. בושה שנתנו לי להיות אמא לכל כך הרבה ילדים. אמא שכל הזמן רק מנסה להתחמק מהעבודה שלה, שכל הזמן רוצה שיעזבו אותה בשקט. הייתי צריכה להישאר בבית כמו שרציתי. סתם עשיתי השתדלות, התעייפתי, ובסוף, שוב הבנתי שאני לא יכולה.

הלופ הזה חוזר על עצמו בלי שאני באמת יכולה לתקן אותו, והוא כנראה גם ימשיך לחזור על עצמו. אז איך ממשיכים את החיים? האם יש תקווה?

"אבא שלי, תעזור לי!" בכיתי בלי דמעות, "אני מועדת להיכשל שוב ושוב. אתה נתת לי את הילדים הללו, אתה נתת לי את הרצון לאימהות. עכשיו אני כבר קשורה אליהם וצריכה אותם, אבל לא מוכנה לסבול כדי לגדל אותם. לא מוכנה לתת להם לנהל אותי. רק אתה המנהל. רק אתה תקבע ותחליט. אני פרשתי…"

ומאותו רגע, אבן נגולה מליבי. הודיתי שאני לא יכולה, הודיתי בפגם שלי והשלכתי הכל אליו יתברך. בסופו של דבר, זה הרבה יותר משחרר מאשר למצוא כל הזמן סיבות ותירוצים כדי להוציא את עצמי "בסדר" מול העולם. שוב ראיתי בחוש איך כאשר עוזבים את המושכות ונותנים לו מקום לנהל את עולמו, אז הדברים מסתדרים על הצד הטוב ביותר.

הילדים הגדולים שלי, שקלטו שאני שפופה, הרימו וסידרו את כל הדברים, הלבישו את הקטנים, הרימו את המחצלת ואף זרקו את כל העטיפות של הארטיקים לפח. את כל הציוד הם סחבו לרכב ואף פרקו אותו בבית.

כשהגעתי הביתה, הבנתי שלחוסר הדיוק ולרצון לרצות אחרים ולהיראות "אמא טובה" יש מחיר! מחיר שאני מעדיפה לא לשלם אותו, אפילו אם כל "פגמי האמא" שבי ייחשפו ואפילו אם אחשב לאמא בובת קרטון.

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com