אמא עם כתפיים רחבות

עד שלא קיבלתי את התואר "אמא",
לא הבנתי לאיזה כתפיים רחבות, ולא
בהכרח שלי, אני זקוקה. גיליתי גם
עד כמה אני מבינה את הוריי, ולומר
להם את מה שלא תמיד אמרתי…

אימהות. כמה זה מורכב.

עד שלא נהייתי אמא בעצמי, לא הייתה לי שום השגה בנושא. ובאמת, אחד הריקושטים של האימהות, מעבר ליחסים בין אימא וילדה, הוא השינוי שזה יוצר ביחסים בינינו ובין הורינו. רק היום, אחרי כמה שנים של אימהות, אני מסוגלת להבין את הוריי, לסלוח להם ולהוקיר את כל מה שעשו בשבילי. והקבלה הזאת, מעבר לקרבה ביחסים, מקלה בהתמודדות שלי ובקבלה של עצמי ונותנת מקום ואפשרות לקיום מצוות כיבוד הורים.

אבל מעבר ליחסים עם הורינו, משתנה היחס גם לעצמנו. הראי הזה, שהילד שלך מניח מולך בתמימותו הרבה, ומשקף לך את עצמך בו כל הזמן, יכול להיות קשה מנשוא. לפעמים זה יכול להיות מצחיק, כמו במקרה שהתינוקת שלי נאנחת "אוי, אוי" ומחזיקה בגבה "הדואב", בכל פעם שהיא מתרוממת מישיבה לעמידה.

ולפעמים זה מציק, כמו במקרה שבתי נוזפת בי כשאני במסע הצייד היומי במטרה לחסל את כל היתושים בבית, ומעירה לי: "אימא, זה ממש צער בעלי חיים מה שאת עושה, תפסיקי את זה מיד".

ולפעמים זה מרגיז כשאני רואה את הבכורה פותחת פה על הקטנה, כועסת עליה, מתרגזת, ובחוסר סבלנות שואלת: "מה? שוב פעם את בוכה? מספיק עם הבכי הזה ודי. תלכי מפההההההה!"

ואז זה ברור. כי זה לא בגנים, לא באופי ולא ביופי. זה בהתנהגות שהם סופגים מאיתנו. זה פשוט חיקוי, אמנם קצת מוגזם ופארודי, אבל התמצית נמצאת שם אצלנו. וזה בסיס מצוין למחשבה ולעבודה עצמית. הסבלנות הרבה שנדרשת, האיפוק, היצירתיות בחינוך ובגישה, הדמיון שאנו נדרשים להפעיל, הדיוק בתקשורת, והמחשבה הרבה שנצרכת בכל מילה שנאמרת אליהם ולידם – כל זה ועוד מעודד המון, אבל המון, את הצורך לעבוד על המידות.

כי במראה הזאת מתגלים לפתע, בכל כיעורן, כל המידות הרעות שלנו (ולפעמים גם מבצבצות להן המידות הטובות וממלאות אותנו נחת). והגילויים הללו, שהם הרבה פעמים קיצוניים מאלו שחווינו על עצמנו בעבר, משקפים לנו את העבודה הרבה שעוד עלינו לעשות. אבל להבדיל מבעבר, הפעם זה לא רק בשביל להיות אנשים יותר טובים, אלא בשביל מטרה נעלה יותר – בשביל ילדינו. שיהיו אנשים מוצלחים יותר מאיתנו, שיצטרכו לעבוד קצת פחות קשה על המידות שלהם. והכל כמובן נעשה מתוך אהבה עצומה שמכילה בתוכה גם הרבה דאגה ולפעמים חרדה, אשמה, הזדהות סימביוזה ורגשנות יתר, חמלה ורחמים – שלפעמים גולשים לפינוק, ורצון משוגע שלילד שלך יהיה הכי טוב ולא משנה מה.

וכאן נכנסת האמונה וב ג ד ו ל! כי אני ממש לא מבינה איך אפשר לגדל ילד בלי להאמין בהשם יתברך. התחושה הקשה הזאת, שהכל בשליטתך, על הכתפיים שלך ואין משמעות לשום דבר שקורה – היא ממש אבדון. ההתמודדות עם החרדות והדברים הרעים שקורים לפעמים הופכת לקשה, ריקנית ומאוד מאוד עצובה. יש הקלה עצומה בידיעה שהשם מכוון את הדברים והכל בידיים שלו, יש סיבה ומסובב, וכל התרחשות באה ללמד אותנו משהו על עצמנו, ופשוט לגרום לנו לגדול.

וזה מדהים לדבר עם האימהות השכולות (לא עלינו) שבעם שלנו. כמה גבורה, איזו גדלות ועוצמה יש בהן. בתדהמה אני שומעת סיפורים של אימהות שחוזרות ומודות על הניסיונות הקשים מנשוא שעברו עם ילדיהם. וזאת המילה שחוזרת על עצמה לרוב: תודה. תודה על המתנה שקיבלתי. תודה על התובנות. תודה על הכל… וכשאני שומעת בדמעות את הסיפורים האלה, אני בעיקר מתביישת. מתביישת בעצמי שאני לא תמיד נהנית מהאימהות, שאני לא תמיד שמחה בעצם היותי אמא, שאולי אני לפעמים שוכחת להכיר בטוב ובמתנות העצומות האלה שהשם נתן לי.

אז אולי זה הרגע… תודה.