אמא עם מילה!

אני אמא קצת רכרוכית שלא עומדת על שלה, מה שנקרא אמא בלי מילה, ויש לי אלף תירוצים שמגבים אותי. אבל לא עוד. החלטתי להיות אמא עם מילה. למה? תקראו.

4 דק' קריאה

שרון רוטר

פורסם בתאריך 05.04.21

אני מודה ומתוודה, שבתור אמא אני קצת רכרוכית ולא עומדת על שלה, מה שנקרא אמא בלי מילה. אני יודעת שזה מאוד לא נכון מבחינה חינוכית בפרט, ומכל בחינה אחרת בכלל, אבל יש לי אלף תירוצים לגבות את עצמי.
 
בעבר, כשהעירה לי חברה טובה ואוהבת שילדיי מדברים אלי לא יפה ושאני צריכה לקחת זאת לתשומת ליבי ולהפסיק את זה לאלתר, לא ממש הבנתי מה היא רוצה ממני.
 
אז מה אם הם מדי פעם מרימים עלי את הקול או מתחצפים קצת? בסך הכל הם ילדים טובים, ואני יודעת שהם מכבדים ומעריכים אותי. אין לי צורך במשחקי כבוד איתם. אני רוצה שיתנו לי כבוד מבחירה ולא מכפייה.
 
מאמרים נוספים בנושא:
לקחת  אחריות
החלום של כל אמא, ואחות טיפת חלב
פאזל  החינוך
 
הרבה מהגישה הזו מגיע מהילדות שלי בה נאלצתי לתת כבוד בכפייה, ויש לי עדיין טעם חמוץ כשאני נזכרת במצבים של אחד בפה ואחד בלב – בלב אני כועסת ובפה אני מציגה חנופה של כבוד מדומה.
 
זה לא סוג הכבוד שאני חפצה בו ולכן, אני אומרת לעצמי, איני מכריחה את ילדיי.
 
אבל אותה חברה האירה לי עוד אספקט שלא חשבתי עליו. היא הסבירה לי שלא מדובר רק בכבודי, ושעלי להתבונן בראייה רחבה יותר בחינוך ילדיי כשאני מלמדת אותם לנהוג כבוד עם כל מבוגר באשר הוא.
 
"אם ילדייך יתרגלו להתחצף אליך היום, מחר הם יתחצפו למורה, לשכנה ולסבתא שלהם". היא ציינה תובנה עמוקה ואני קיבלתי והפנמתי. פתאום הבנתי, שבילדים שלכל פן של התנהגות יש השלכה כוללת על החינוך שלהם למידות וערכים טובים.
 
ידעתי שאני צריכה למצוא דרך להקפיד יותר על החינוך שלהם לכבוד, ואכן ניסיתי ליישם, אבל עדיין, הרגשתי שאני רכרוכית והמילה "לא" אצלי ניתנת לפרשנות סובייקטיבית.
 
בסופו של דבר הטריגר שגרם לי להתאפס על עצמי היה דווקא כסף. בזכות התהליך של הרפורמה הכלכלית במשפחה שאנו עוברים, אני מצליחה להיות יותר מדויקת וקפדנית וזה עזר לי ליישם את זה גם בחינוך הילדים.
 
ומה הקשר בין כסף לחינוך אתם שואלים? מסתבר שבמסגרת של חינוך הכל הולך.
 
באחד מן הימים הייתה הצגת ילדים במושב שלנו. בטוב ליבם ארזו הילדים ממתקים ושתייה ושמו פעמיהם עם שכנתי להצגה. לפני שהם יצאו ציידתי את הגדולה בשקית עם כסף לכרטיס כניסה. הזהרתי אותה שתשמור היטב על הכסף. התינוק ישן ואני שמחתי על ההזדמנות לעבוד בשקט על כמה עניינים דחופים במחשב. אבל, ממש דקות ספורות אחר כך הם הופיעו בדלת עם פנים נפולות. "איבדנו את השטר, אנחנו לא יודעים איך, אבל הוא עף לנו מהשקית. החזקתי טוב טוב אמא, באמת אני לא יודעת איך זה קרה" מייבבת בבכי הילדה וליבי מייבב איתה על הזמן שלי שאבד יחד עם השטר.
 
אני משנסת מותניי ויוצאת לתור אחרי האבדה, אך לדאבוני רוח חזקה נושבת והשטר כבר מזמן עף למחוזות אחרים.
 
עמדו בפניי שתי ברירות: או לקנות את החופש שלי בעוד שטר, או לנצל את ההזדמנות הזאת ולבנות אצל ילדיי ערך ומשמעות לכסף בכלל, ולחפצים בפרט. כולנו הרי יודעים שרוב רובם של הילדים של היום כבר איבדו כל ערך לחפץ, מכיוון שהכל כל כך זמין וזול ואפשר לקנות להם כמעט כל מה שהם מבקשים, והחדרים מלאים בצעצועים עזובים ושבורים כי לא שמרו עליהם היטב. תמיד קסמו לי כל הסיפורים של לפני חמישים ושישים שנה, בהם שיחקו בשמחה ובהתלהבות עם פח של שימורים, מקל ובובה מרופטת שנתפרה ביד, ואך הקפידו לשמור עליהם מכל משמר.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
אני רק  השליחה
הטריגרים  השקטים
ערמונים  מטוגנים
 
למרות שליבי נטה לאפשרות הראשונה – להחליף שטר אבוד בחדש, החלטתי שהפעם אני לא מוותרת. לא עזר הבכי הנורא של שלושת הילדים, גם לא החופש שאבד ולא התינוק שהתעורר מהמהומה והצטרף לבכיות. כאוס שרר בכל, רעש עד לב השמים. אכזבה של ילדים תמימים, טיעונים מוצדקים, תחנונים והבטחות לעתיד נתקלו בקיר אטום.
 
"זה היה הכסף שהקדשתי להצגה" הסברתי להם, "עכשיו הוא אבד אז אין כסף ללכת להצגה" טענתי בפשטות.
 
"אז תני לנו כסף אחר, חדש במקומו", הם יללו בבכי קורע לב.
 
"הכסף האחר שלי מיועד לדברים אחרים ואני לא יכולה לתת אותו, כי אז יחסר לי במקום אחר" ניסיתי להסביר להם את השיטה בה אני עובדת בכלכלת הבית, אך כמובן שההסברים שלי נפלו על אוזניים ערלות.
 
כמעט ונכנעתי. אני מודה. כאב לי עליהם מאוד. הזדהיתי עד כלות ובתוכי בכיתי יחד איתם. אך מבחוץ נשארתי קשוחה ואיתנה.
 
פתאום שמעתי קול בראשי שעזר לי להבין את התמונה הרחבה יותר, לראות לטווח ארוך במקום להישאב לנקודה הרגעית ולכאב שבה. חשבתי על הקדוש-ברוך-הוא, אבינו שבשמים, ועל כך כשהוא מונע מאיתנו רצונות מסוימים שלנו, ובסופו של דבר זה מתברר רק לטובתנו.  כביכול, זה נראה מידה של דין, כי הוא נוהג בנו בקשיחות ולא מתאווה לבכיות ולתחנונים שלנו. אבל בעצם זה הפוך, כי האמת לאמיתה היא שזו לגמרי מידה של רחמים. מתוך הראייה הרחבה ולטווח הארוך הוא מונע מאיתנו משהו עכשיו כדי לגרום לנו לגדול ולהתבגר, להבין ולהבשיל. וכשזה יקרה, הוא ישמח להגשים את תפילותינו ולהעניק לנו את כל רצונותינו באחת.
 
המחשבה הזו עזרה לי להבין שאני עושה חסד עם הילדים שלי, כשאני מונעת מהם את כל מה שאני חושבת שלא מתאים ורצוי להם. אני אמא טובה יותר כשאני נוהגת כך. אני אמא טובה יותר כשאני מתעקשת איתם שישמרו על כבודי, שיתנהגו בנימוס, שהם לא יקבלו שום ממתק לפני שיסדרו את החדר, ושלא הולכים לבית של החברה עד שמסיימים את השיעורים.
 
כל אלה ועוד גורמים לי להיות אמא. אמא שנראית להם לעיתים כנוהגת בדין, אבל בעצם מלאה בחסד וברחמים.
 
 
* * *
שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו.אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com

כתבו לנו מה דעתכם!

1. גב' שוקר

י"א תשרי התשע"ה

10/05/2014

גאה בך 🙂 אוהבת שוקר

2. גב' שוקר

י"א תשרי התשע"ה

10/05/2014

אוהבת שוקר

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה