אמא, קצת קשה לי

"אימא, לפעמים קצת קשה ואני לא יודע איך להגיד לך את זה… אני לא יודע איך להביע את עצמי. משתוללים בי הרבה תחושות, הרגשות ודברים שאני בכלל לא מבין איך ולמה הם קורים לי. לא תמיד אני יודע בכלל להתמודד… ולפעמים אני אפילו לא יודע מה זה להתמודד. אני רק מרגיש בלב לא נעים…"
 
הבוקר הייתי במסיבת חנוכה של בתי בגן. אימהות רבות הגיעו, האווירה הייתה חגיגית ונעימה, הילדות בלבוש חגיגי והגן מלא בקישוטים וסימנים של החג לכבוד המסיבה. הילדה שלי שמחה ועליזה, מתרגשת כמו כל שאר הילדות. היא הצטרפה למעגל הילדות שצחקו, קפצו ושרו. האימהות פטפטו אחת עם השנייה והעבירו חוויות וגם מתכונים.
 
ואז המבט התמקד בסיטואציה די בנאלית, מוכרת וידועה אצל ילדים, אבל משהו בתוכי כאילו חש את הצער והכאב של הילדה (פתאום הבנתי שגם להיות ילד זה לא קל…). בתי ניסתה להשתלב במעגל של הילדות שרקדו ולתת יד לאחת הבנות, זו נתנה לה בחזרה, אלא שלפתע הגיעה ילדה נוספת, הצטרפה לריקוד כשהיא משאירה את בתי מחוץ למעגל. אבל היא לא התייאשה וניסתה שוב להשתלב, אבל הילדה לא אפשרה לה. שתיהן הסתכלו אליה, עם חיוך על הפנים, כאומרות לה 'לא רוצות'. מיותר לציין שהילדה נותרה מחוץ למעגלה כואבת ונעלבת.
 
מאמרים נוספים בנושא:
אהבה, התרופה להכל!
יש מקום רק לאהבה
סולם  האהבה
 
כעבור דקה-שתיים, אחרי ש'בלעה' את העלבון, היא ניסתה להמשיך הלאה. היא ניגשה לחברה נוספת וניסתה לתת לה יד, אך זו סירבה. התגובה הראשונה, האופיינית וטיפוסית לילדים, הייתה כעס ותוקפנות מסוימת שהתבטאה ברצון לאחוז את יד החברה בכוח.
 
כמובן שעמדתי בצד ושתקתי. בין ילדים, כמו שאומר הכלל המפורסם, לא מתערבים ומאפשרים להם להתמודד. את מה שראיתי הפנמתי, למרות שכאמא המחזה הזה לא הכי נעים או קל, אם כי מחזה טבעי ובריא שמאפיין תהליך נורמאלי שקורה, כי מי מאיתנו לא חווה את זה בילדותו (ואולי גם אחרי) משני צידי המטבע?!
 
פתאום הרגשתי איך "הילד שבתוכי" מקבל בחזרה את המיקרופון, אחרי כל כך הרבה שנים מאז הילדות, ומהמקום בו אני נמצאת היום עם 'הילד שבתוכי' התחלתי לחשוב על ההתמודדות החברתית שילדים חווים, על הלחצים החברתיים. וזה מפליא, כי כבר בגיל הרך ניתן לזהות את התחרויות הסמויה הזו, מי מקובל ומי דחוי בקרב החברים בגן, מי הדומיננטי ומי נשאר מחוץ למעגל.
 
הדחייה שבתי חוותה עוררה בי זיכרונות דומים, בעיקר את הרצון העז שלי לומר לחברות שלי אז שהן לא נחמדות, שזה מעליב ולא יפה, אולם לא ידעתי בכלל איך להביע את עצמי. לא ידעתי איך לדבר על מה שהרגשתי. התגובה העיקרית שלי הייתה הפנמה, הסתגרות, ישיבה באיזו פינה בצד כשאני נעלבת ומרגישה לא אהובה.
 
המראה של בתי עומדת בצד עם עצבות בעיניים פשוט קרע לי את הלב. כי מה בסך הכל היא רצתה? לרקוד, לשמוח כמו כל החברות, לתת יד לחברה ולהרגיש שייכת ונאהבת.
 
מגילת  זכויות הילדים
ערמונים  מטוגנים
לשמוח בהם כל הזמן
 
האמת, זה לא משהו שרק ילדים רוצים להרגיש. אפילו אנחנו המבוגרים מבקשים את זה, גם אנחנו רוצים לקבל חום, אהבה וביטחון, ולא פחות – להרגיש מוערכים ונאהבים.
 
מחקרים שבוצעו פעם על ידי הגרמנים בבתי יתומים, הראו כי ילדים שגדלו בחסך תזונתי גבוה במיוחד הצליחו לשרוד, לעומת אלה שקיבלו תזונה סבירה אך עם מגע אדם מינימאלי ביותר (למשל, לצורך החלפת טיטול או האכלה). בכל אופן, כל התינוקות, ללא יוצא מן הכלל, לא שרדו את זה. הצורך באהבה, בחום, ביד אוהבת הוא חיוני, בסיסי וממש לא מתפשר.
 
כשילד מגיע הביתה מהגן כשהוא קצת כועס, זה אומר שמשהו מפריע לו. משהו בפנים לא 'יושב' טוב. ממש כמו מבוגר שחש אחרי יום עבודה לא קל עם הבוס שצעק, העליב או איים בפיטורים. המטען הכבד הזה ייסחב הביתה ועלול ליצור אווירה מאוד לא נעימה. גם ילדים 'מפרקים' את המטענים האלה עם כעס, ולפעמים גם בצורה אגרסיבית אם יש עוד ילדים בבית, או בהפנמה ושקט שמסמלים את בואה של הסערה.
 
זה המקום לגשת אליהם, לחבק ולתת נשיקה, לומר להם כמה אנחנו אוהבים, לנסות לברר מה קרה, ולא לנהוג בחוסר סבלנות. התסכול שלהם רק גדל, וגם זה של ההורים. במקום ביקורת, במקום לנסות להבין על דרך השלילה מה קרה, פשוט לעשות את זה עם מילה טובה, חיבוק והמון המון אהבה.
 
וכמובן, אין כמו התפילה. כמה דקות ביום להתפלל על הילדים שלנו, על היכולת שלנו להגיע אליהם ולהיות שם בשבילם.