הוא שוב פה, החופש הגדול

החופש הגדול הגיע ואיתו עומדת למבחן סבלנותי הרעועה. אם בימים רגילים היא גם ככה רופפת, אז כל שכן בימי החופש הגדול עם החום הגדול והלחות המציקה עוד יותר (זה העונש שלנו, אלו שלא הסכימו להתרחק מהמרכז להרי הגליל ולירושלים).

אומנם אני מגיעה מתחום הבידור, ובחוץ אני משתדלת להיות שופעת חן וכריזמה, לפתוח עיניים ולהגביה את הגבות כדי לעורר הבעה ועניין בפנים, אבל בבית אני כמובן ההיפך הגמור, גבותיי מקומרות כלפי מטה סוחבות איתן את כל תווי הפנים כולל את השפתיים בהבעה עצובה.

"אני לא בידורית", אני נובחת על כל ילד או ילדה שמעיזים לשחרר את צמד המילים שמשגעות לי את השכל "משעמם לי"…

"משעמם לה" אני חוזרת בדרמטיות מזויפת ובקול רם וטון גבוה, "איזה כיף לך שמשעמם לך. רק שתדעי שזו ממש פריבילגיה שאני לא זוכה בה לעיתים קרובות…" אני מתמסכנת, בעודי מנסה לגרום לה קצת רגשות אשמה בדרך.

מאמרים נוספים בנושא:

כולם בחופש

חופשה עם מסגרת

מסיימים בכיף

למה חופשה?

"אמא תקראי לי סיפור" רודף אחרי זב החוטם בן הארבע, ואני מסתכלת לצדדים כמו שועל במנוסה אחרי ילדה מכיתה א ומעלה שתציל אותי מהאימה המשמימה הזו. כשאני מבינה שאין מוצא ו'אשר יגורתי בא לי', אני מאמצת את מוחי במציאת פתרון חלופי.

"אני אדיח את הכלים ואתה בינתיים תספר לי את הסיפור במילים שלך", אני מתחכמת.

"אבל אמא, אני לא יודע לקרוא" הוא מציין עובדה ידועה.

"תסתכל בתמונות ותמציא מהזיכרון, קראנו את זה אלף פעם", אני מתחננת בפניו ושונאת את עצמי בו זמנית.

"לא אמא, אני לא רוצה" הוא מתחיל לייבב, ואני מבינה שהמערכה הולכת להיגמר עם אקדח…

"אולי תקרא לתינוק, הוא מאוד אוהב שאתה קורא לו?" אני מנסה ניסיון אחרון ופתטי, והוא כבר מתחיל לצרוח ולהשתטח על הרצפה, עד שאין לי ברירה אלא להוציא מארסנל הרעלים המתוקים עם חומרי המאכל המסרטנים איזה רעלן חזק במיוחד בצבע צהוב זוהר, שאפילו הג'וקים לא רוצים לאכול אותו ונדמה לי שהוא בארון משנה שעברה לפחות.

אחרי הצהריים, כשהריבים והצרחות בבית כבר מאיימים לשבור את החלונות, והשכנים מתלבטים אם לקרוא לעובדת הסוציאלית, ואפילו האטמים באוזניים שלי כבר לא עוזרים לי להתעלם, אני נאלצת לקחת אותם לגינה, מרחק של חצי קילומטר, באוטו כמובן.

"אין לי מה לעשות בגינה" מתלוננת בתי בת התשע, שכבר מזמן לא נהנית להסתובב בקרוסלה, להתגלש או לשחק בחול.

"תעזרי לי עם התינוק" אני יורה לעברה פקודה עייפה, וליבי נכמר למראה הפרצוף האומלל שלה.

בגינה של המושב חם מאוד ויש הרבה יתושים. אני מתיישבת בלאות על הספסל, משתדלת לא לקום או לזוז כמה שפחות כדי לא להזיע, ורק ידיי נעות לכל עבר מחסלות יתושים מטרידים.

"תנדנדי אותו" אני צועקת מרחוק, "את לא רואה שהוא בוכה?"
"אח שלך נפל לכי תראי מה קרה לו", אני מפעילה את הגדולה כדי לממש את המטרה העילאית לכבוש ולשבות את הספסל.

האימהות האחרות רצות ומתרוצצות בחול, מנדנדות את התינוקות, מתגלשות במגלשה כשילדיהן על ברכיהן, מסובבות את הקרוסלה ומשחקות בחשבונייה הגדולה מתחת למגלשה. אפילו ראיתי אמא אחת שמשחקת במחבואים, רחמנא לצלן.

אני מרגישה שנאה בלב לכל האימהות המשתדלות האלו, כי הן מייצגות את כל מה שאני לא ושהייתי רוצה להיות. נראה שהן ממש נהנות לשחק ולבלות עם הילדים. שלא תבינו לא נכון, אני אוהבת את ילדיי אהבת נפש, הם בשבילי אוויר לנשימה ואני יכולה להתגעגע אליהם כשהם במסגרות הגן ובבית הספר ולחכות להם בקוצר רוח שיחזרו.

אך בכל הקשור לזמן איכות ובילוי איתם – כאן נמצאת נקודת התורפה שלי. אני מקדישה את חיי לילדיי ודואגת לכל צרכיהם, אך מעדיפה לקפל אלף מכונות כביסה מאשר לשחק "חתחתול" אחד בקלפים.

לפעמים אני מנסה לעשות דברים אלטרנטיביים, כמו לשכב על מזרונים על הרצפה ולהשתולל איתם, אך מהר מאוד אני חוטפת איזו ברכיה לפנים ועוזבת מובסת את המערכה. או שלפעמים אני מתיישבת על הספה (לעיתים נדירות זה קורה באמצע היום) ואז כולם רבים אם לשבת לידי או עלי, עד שאני נחנקת פיזית ונפשית ומפרקת את ערימת האיברים הלא ברורה שנאספה סביבי ועלי.

אולי גם זה יעניין אתכם:

שלא יגמר לעולם

בשביל הילדים? הכל!

פארטי טיים

ילדים זה שמחה!

יש אפילו כמה מילים וצירופים שממש מעוררים בי עקצוצים בגוף, כמו "יצירה", "בואי נעשה כדורי שוקולד" או "תראי איזה ריקוד מהמם עשינו"…

אני מרגישה שבתוך כל העומס של החיים אני מתהלכת בבית באווירה של "בחייכם, תעזבו אותי בשקט"… כל הזמן מרגישה שמישהו רוצה ממני משהו ושאין לי יכולות באמת להכיל את כל הרצונות הבלתי פוסקים הללו.

"תחיו ותנו לחיות" אני יורה לכל עבר, ובעצם, מקווה שזה לא יקרה באמת. כי נכון שאני צריכה הפוגה ומנוחה וזמן לעצמי, אבל בעצם, 'באוסול', באמת לאמיתה, אני לא רוצה שזה יגמר לעולם. אני שמחה שכל הזמן רוצים אותי ושאני מבוקשת, וגם מאוד מפחדת מהרגע שכולם יגדלו וייעלמו לי ואני אשאר לבד.

זוהי אותה מלחמה אינסופית בין הרצון לנוח ולנפוש ובין הידיעה שלעמל שלי יש פירות נהדרים ומתוקים, שאני ממש לא רוצה לוותר עליהם ושהם ניתנים לי בזכות אותו עמל.

אני מתפללת לקדוש-ברוך-הוא שייתן לי סבלנות, כוח ושמחה במה שיש לי, ומקווה שילדיי לא ירגישו שהייתה להם ילדות עשוקה כי אמא לא שיחקה איתם טאקי.

עם כל ילד חדש שמגיע ובכל זמן של שינוי וגדילה (כמו בזמן החופש הגדול, שמשנים פאזה ועוברים לשגרה אחרת) אני מרגישה שהגבולות שלי, אלו שחשבתי שהם קבועים וברורים, נמתחים עוד ועוד ואני מתרחבת לקצוות שלא ידעתי שקיימים. השתניתי, ברוך השם, בשנים האחרונות. אני יותר רכה, יותר מכילה, יותר אדישה (במובן הטוב של המילה) ויותר סבלנית, למרות כל הנאמר לעיל. מכאן אפשר להבין שנקודת הפתיחה שלי הייתה חלשה משהו, ושבאמת עברתי דרך.

ומי יודע, אולי בעוד כמה שנים, אם תגיעו אלי הביתה בהפתעה תמצאו אותי יושבת על השטיח וביד אחד ספר ובשנייה קלף של משחק וסביבי ילדים בכל הגילאים בהרמוניה מושלמת. הלוואי…

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com