הולכת אחריו במדבר

ועכשיו מה?
 
עכשיו זה זמן לשקוט. להחשות. להנמיך את הווליום. להקשיב. עכשיו זה זמן לתת לדברים לשקוע. להרגיש. עכשיו זה זמן לבנות כלים לכל האור הזה.
 
ואיפה את עכשיו?
במדבר.
 
ומה יש בצד ימין?
כלום, מדבר.
 
ובצד שמאל?
מדבר.
 
ומאחורה?
אין כלום, גם מדבר. אבל היה שם את מצרים.
 
וקדימה?
אה, איפשהו קדימה נמצאת ארץ ישראל.
 
ומי נמצא כאן?
בורא עולם ורבי  נחמן מברסלב.
 
ואיך הגעת לכאן?
 
מאמרים נוספים בנושא:
להתלהב כל פעם מחדש
הכל אפשרי?
במקום הכי נמוך
 
האמת, חשבתי שאני יודעת ללכת לבד אבל הלכתי לאיבוד. לא כל כך הקשבתי. פעלתי, לא הרגשתי. הכל עבר מהר ופתאום אני כאן.
 
"לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיהו ב, ב).
 
כן השם, נכון. זה כל העניין – ללכת אחריך בארץ לא זרועה, במדבר. בלא ידוע. ולהרפות. אבל שכחתי. חשבתי שאני יודעת לנווט, שאני יודעת את הכיוון לארץ ישראל. טעיתי, סליחה. זה היה מעייף. רציתי למצוא שביל עוקף מהצד, לא בדיוק הצלחתי.
 
אז מה עכשיו?
 
עכשיו זה הזמן לנחות.
 
מה, להיות בתוך היומיום?
כן. קצת מבאס.
 
ואיפה האורות? החגים וכל הבלגאן? נגמרו.
 
ועכשיו?
דרך חדשה.
 
כן, שכחתי. אני עדיין בדרך, אבל מחדש. דרך חדשה שלא הלכתי בה עדיין לארץ ישראל.
 
אבל איך אדע את הדרך?
 
תקשיבי. תרגישי. השם אומר דברים אבל את צריכה להיות פחות את כדי לשמוע. להתבטל. לעשות רצונך כרצונו. רבי נחמן יעזור לך כמו שהוא תמיד עוזר.
 
אז השם, מה אתה רוצה?
 
תגידי, מה יש מולך?
מנורת פלורסנט מהבהבת. כל כך שגרתי.
 
ומה עוד?
 
אני קצת רעבה. רגע, מה זה קשור עכשיו גוף לכל הנשמה הזו שבה לה רק לעוף למעלה?
 
אז זהו שזה קשור. מאוד קשור. אבל השם זה מה זה כואב לפעמים רק להרגיש. נכון. אבל זה חלק מהדרך.
 
ומה עוד?
 
לשמוח במה שיש. להגיד תודה בעיקר על מה שאין ומה שעוד יהיה. להיות נוכחת פה ברגע הזה. מה שיש פה עכשיו זה הכי טוב. זה מדויק. אין פה טעויות.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
יהודי  פשוט
הגשר  הצר
תמסור  את עצמך
 
ומה עם ארץ ישראל? הארץ המובטחת? היא קיימת בכלל?
 
"והנה הפסוק הזה, "אנכי ארד עימך וכו'", יש בו שלושים אותיות, ומתחלקים לשלושה חלקים, כל חלק מעשרה אותיות, ומזה יוצא השם הקדוש המובא ב'שערי ציון', היוצא מפסוק "אנכי ארד עמך וכו'", והוא אמ"י נצ"א וכו', היינו כי מאות הראשון של החלוקה ראשונה שהוא אות אלף, ואות הראשון של חלוקה השנייה שהוא אות מם, ואות הראשון של החלוקה השלישית, שהוא אות יוד של "ואנכי", מזה יוצא השם אמ"י, וכן כולם להלן. ומזה יכולין להבין התחזקות גדול, איך שבהתחלה הירידה שמרומז בתיבות "אנכי ארד עמך", שהם עשר אותיות ראשונות, וכן בתוך תוקף הגלות בעצמו, שהוא בחינת תיבת "מצרימה", ו"אנכי", שהם העשר אותיות של חלוקה השנייה, מרומז ומצטרף עמהם תיכף הצמיחת קרן ישועה של תכלית העלייה, זה בחינת היוד של "ואנכי" ותיבת "אעלך גם עלה", והיוד של "ואנכי" שמשם עיקר העלייה, כמבואר בפנים, מצטרפת עם האלף של אנכי הראשון, שהוא התחלת הירידה לתוך הגלות, ועם המם של "מצרימה", שהוא הגלות עצמו – כל זה להורות שגם בתחילת הירידה והגלות, תיכף עמדה לנו היוד הנ"ל לשומרנו ולהצילנו שלא נשתקע שם, חס ושלום, רק שהירידה תהיה תכלית העלייה (עיין פנים שם אותיות כב, כג, כד). וזה מרומז בדברי רבותינו זיכרונם לברכה, שאמרו במדרש על פסוק "ויהיה בעת ההיא וירד יהודה וכו'", שעד שלא התחיל הגלות הראשון כבר נולד הגואל האחרון שהוא פרץ וכו', היינו כנ"ל" (רבי  נתן מברסלב, ליקוטי הלכות – שילוח הקן הלכה ה, אות כג, כד, ומשיבת  הנפש, עט).
 
רבי נחמן אומר שבתוך הירידה כבר נמצאת הישועה. ברגע שניתן הניסיון זה כבר אומר שיש בסופו ישועה. זה בילד-אין כזה, לא שני חלקים נפרדים. אם יש ירידה יש עלייה ויש גם ישועה. היא כבר מחכה. וברגע שנמצאים במצרים, זה כבר סימן שיש את ארץ ישראל.
 
אבל אולי שוב אתבלבל בדרך? ומהו בכלל הכיוון?
 
"כָּל זְמַן שֶׁמִּשְׁתַּדְּלִין וּמְחַפְּשִׂין לְהִתְקָרֵב לְצַדִּיקֵי אֱמֶת, אֲזַי אֲפִלּוּ אִם חַס וְשָׁלוֹם, נוֹפְלִים כְּמוֹ שֶׁנּוֹפְלִים – אֵינוֹ נֶחֱשָׁב נְפִילָה כְּלָל, כִּי אַדְּרַבָּא, אָז יַעֲלֶה נִיצוֹצוֹת יוֹתֵר מִמְּקוֹמוֹת הָרְחוֹקִים בְּיוֹתֵר וְכַנַּ"ל. וְהוּא מַמָּשׁ כְּמוֹ שֶׁמְּשַׁלְשְׁלִין אֶחָד עַל יְדֵי חֶבֶל לְתוֹךְ עִמְקֵי מְצוּלוֹת יָם וּתְהוֹמוֹת תַּחְתִּיּוֹת, כְּדֵי שֶׁיְּחַפֵּשׂ וִיבַקֵּשׁ שָׁם אוֹצָרוֹת יְקָרוֹת וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וְנִפְלָאוֹת מְאֹד, וְכָל זְמַן שֶׁהוּא מְקֻשָּׁר בְּהַחֶבֶל לֹא יִהְיֶה נֶאֱבָד לְעוֹלָם. כְּמוֹ כֵן הוּא מַמָּשׁ – שֶׁכָּל זְמַן שֶׁמִּתְקַשְּׁרִין עַצְמוֹ לְצַדִּיקֵי אֱמֶת, וּמִתְגַּעְגְּעִים אַחֲרֵיהֶם וּמְחַפְּשִׂין אוֹתָם – עַל-יְדֵי זֶה מְקַשְּׁרִין עַצְמָן לְחֶבֶל דִּקְדֻשָּׁה. וַאֲזַי בְּכָל מָקוֹם שֶׁיּוֹרֵד לְשָׁם יַעֲלֶה אוֹתוֹ הַצַּדִּיק מִשָּׁם עַל יְדֵי הַחֶבֶל דִּקְדֻשָּׁה שֶׁמְּקֻשָּׁר בּוֹ, וְלֹא דַּי שֶׁיַּעֲלֶה אוֹתוֹ מִשָּׁם, אַךְ גַּם הַיְרִידָה וְהַנְּפִילָה תִּהְיֶה תַּכְלִית הָעֲלִיָּיה, כִּי עַל יְדֵי נְפִילָתוֹ וִירִידָתוֹ לִמְקוֹמוֹת כָּאֵלֶּה יַעֲלֶה מִשָּׁם נִיצוֹצוֹת קְדוֹשׁוֹת וִיקָרוֹת הַרְבֵּה שֶׁלֹּא הָיָה אֶפְשָׁר לְהַעֲלוֹתָם עַל-יְדֵי שׁוּם צַדִּיק כִּי אִם עַל יָדוֹ דַּיְקָא" (ליקוטי הלכות, ברכת הריח וברכת הודאה ד, אות מ"ו).
 
רבי נחמן אומר, שזה כמו שקושרים חבל למישהו שהוא יורד לכל מיני מצולות ותהומות, לכל מיני ניסיונות, אבל הוא קשור בחבל לצדיק לכן אין לו מה לדאוג, זה חבל של קדושה. ואז בכל מקום שהוא נמצא הוא יעלה, כי רבינו ימשוך אותו בחבל. ובעלייה למעלה הוא יעלה ניצוצות של קדושה, ניצוצות שאף אחד לא יכול להעלות חוץ מאיתנו. כל אחד ודרכו.
 
אז יש מצרים. ויש מדבר. ויש את השם. ויש את רבינו.
 
ולארץ ישראל – הארץ המובטחת נגיע, אבל אחרים – טובים יותר. חזקים יותר. מאמינים יותר. קרובים יותר לבורא עולם. נושאים איתנו את כל ניצוצות הקדושה שאספנו בדרך.