החיים של בריאן

יכול מאוד להיות שלא תהיה לנו עוד
הזדמנות להתנצל או לפצות, לנסות לתקן
את הבלגאן שעשינו. לומר ליקרים לנו כמה
אנחנו אוהבים אותם. כי בלי שום הודעה
מוקדמת, הם פתאום יכולים להיעלם…
 
 
באותו יום שישי בלילה בתי הקטנה לא הצליחה להירדם. בדרך כלל, ברגע שהיא מניחה את הראש על הכרית היא כבר ברקיע השביעי… אבל באותו לילה, היא לא הפסיקה לומר לי שהיא לא מרגישה טוב. ניסינו הכל. בסוף, הבנתי שהדרך היחידה שהיא תירדם היא רק אם אישן לידה. וזה מה שעשיתי.
 
הייתי בחדר שלה כשהנייד החל לצלצל בשעה שלוש לפנות בוקר. בדרך כלל אני מכבה אותו לפני כניסת השבת, אבל באותו שישי שכחתי, והוא צלצל שוב פעם.
 
נתקלתי בבעלי, שאף הוא התעורר לקול צלצול הטלפון והיה בדרכו למטה. הצלצול הפסיק בדיוק כשהגענו, אלא שהטלפון בבית החל לצלצל ללא הרף. הסתכלנו אחד על השני – זה לא טעות במספר, גם לא הודעה ממוחשבת כלשהי. מישהו ניסה במכוון לתפוס אותנו, בשעה שלוש לפנות בוקר של יום שבת.
 
התלבטנו אם לענות או לא, ובדיוק כשהחלטתי להרים את השפופרת הצלצול פסק.
 
ידענו, אבל לא ידענו. ידענו שמשהו 'רע' קרה למישהו קרוב אלינו, אבל לא ידענו למי ומה.
 
יום שבת. אתה לא אמור להיות בעצבות, לא לאפשר לשום דבר להדאיג אותך, אפילו הדבר הקטן ביותר. החלטנו לנסות ולהעמיד פנים שמישהו ניסה להתקשר להודיע לנו על זכייה בלוטו, או משהו כזה, ולהדוף את זה מהראש עד שהשבת תסתיים.
 
אין מה לומר, זאת הייתה בהחלט עבודה פנימית, עד שמישהו דפק על דלת ביתנו בדיוק כשסיימנו את הסעודה השנייה. מישהו מחוץ לעיר, מישהו שלא פגשנו אף פעם וגם לא גר קרוב אלינו, עמד בפתח הדלת ואמר לנו שאנחנו צריכים להיות בקשר עם המשפחה של בעלי, בהקדם האפשרי. הוא לא אמר מה קרה.
 
שוב, ידענו, אבל לא ידענו.
 
באותה שבת, הבנות שלי שיחקו הרבה משחקים ש'סבא' היה מעורב בהם. בדרך כלל המשחקים עוסקים בנסיכות, אמא ואבא, בית ספר… אבל סבא? 'סבא', ברוב הפעמים, אפילו לא קיבל מבט…
 
אבל באותה שבת 'סבא' היה הכוכב במשחקים שלהן.
 
ידענו, אבל עדיין לא ידענו.
 
בעלי, התנהגות האצילית שלו, הדהים אותי. הוא נתן את השיעור השבועי שהוא נותן בדרך כלל בשבת, שר זמירות שבת, ניסה לשמור את היום הכי 'נורמאלי' שאפשר, הכי שבתי שהצליח. בהמשך, הלך לשאול את הרב שגר ברחוב הסמוך מה עושים עם כל המידע והמסרים שקיבלנו.
 
שום דבר. לא היה מה לעשות, לומר, לארגן, עד שהשבת תצא.
 
בעלי יצא לתפילת ערבית, לפני מוצאי שבת, ואני התחלתי לארגן את הבית. כל המשפחה שלנו גרה באנגליה. אם הם לא יתקשרו שוב נצטרך להמתין עוד שעה וחצי עד שהשבת תצא שם, באנגליה.
 
אבל השם מתכנן את הכל. את השיחה מאנגליה קיבלנו שתי דקות אחרי שבעלי חזר מבית הכנסת – סבא נפטר בפתאומיות, בשישי בלילה.
 
בתי הקטנה – זו שלא יכלה להירדם בלילה – ניגשה אלי ואמרה לי שהייתה לה 'הרגשה' כל היום שמשהו קרה לסבא, אבל היא לא רצתה לספר לנו כדי שלא נהיה עצובים.
 
24 השעות הבאות היו קצת מעורפלות. בעלי טס לאנגליה להיות עם המשפחה שלו, ואני לקחתי את הבנות למשרד הפנים כדי לסדר את הדרכונים שלהן. גם אנחנו נסענו לאנגליה – לחתונה של אחותי בלונדון (בעלי היה אמור להצטרף, אלא שאביו נפטר) שהתקיימה ביום ראשון שלאחר מכן.
 
הייתי עסוקה מאוד עם הטלפונים, בשליחת הודעות ולהתמודד עם הסידורים והרבה מאוד ניירת, אבל רק ביום שני בבוקר זה חלחל לתודעה שלי – אני לא אראה יותר את סבא, בריאן, שוב.
 
לבריאן ולי הייתה התחלה קצת קשה, אם אפשר לומר. היו לי הרבה ציפיות שמשפחתו של בעלי יחזרו בתשובה-אינסטנט, יכשירו את המטבח ויתחילו לשמור שבת ברגע שהצטרפתי אליהם.
 
אבל זה לא קרה, ו'דת' הייתה נושא לוויכוחים ודיונים סוערים במשך שנים רבות.
 
אבל אחרי שעלינו לארץ ישראל, ואחרי שהבנתי איזו אישה מלאת גאווה הייתי, וכמה עבודה לי בעצמי עוד יש לעשות, הקשר בינינו השתפר פלאים. הוא הצליח להרגיז אותי ואני, מן הסתם, גם כן הרגזתי אותו – אבל בסוף, באמת הצלחנו להעריך אחד את השני.
 
בסוף, היו לנו שיחות נפלאות על אלוקים, חיים, מוות, משיח, וכל מה שקשור לזה.
 
בפעם האחרונה שבריאן ואשתו היו איתנו הרגשתי שדברים באמת משתנים, זזים קצת. הוא כבר היה בתחילת הדרך של התשובה. כבר לא התווכחנו אם אלוקים קיים, זה כבר היה ברור לשנינו. עכשיו השיחות שלנו היו על מה אלוקים רוצה מאיתנו, ולמה.
 
לעולם לא אדע אם בריאן הצליח לעשות את פריצת הדרך בתשובה לפני שהוא נפטר באותו שישי. אני מתפללת שהוא אכן הצליח.
 
מספר שבועות לפני כן, כשהרב שלום ארוש אמר באחד משיעוריו להיות בקשר עם בני המשפחה, לעודד אותם לעשות תשובה בגלל שמשיח כבר כאן, ממש מעבר לפינה ו'אירועים' עומדים להתרחש כל רגע, בעלי ואני החלטנו לעשות את מה שהרב אמר.
 
לבעלי הייתה שיחה קצת קשה, אבל מאוד טובה, עם הוריו על משמעות החיים, על תפקיד העם היהודי, ומה השם רוצה מאיתנו. זו הייתה שיחה אמיתית מאוד נדירה. זאת הייתה השיחה האחרונה של בעלי עם אביו, והיא התקיימה מכיוון שבעלי שמע בקול הרב.
 
היצר הרע משטה בנו עם מחשבות שכל מחר עומד להיות בדיוק כמו היום, ובדיוק כמו אתמול. באותה שבת, בעלי ואני ראינו בצורה ברורה, אם כי בוטה וחזקה, איך שהחיים יכולים להשתנות בשבריר שנייה.
 
יכול להיות שלא יהיה לנו עוד יום, עוד שבוע או עוד חודש, לדבר עם האנשים שיקרים לנו, לעודד אותם לשוב אל השם. יכול מאוד להיות שלא תהיה לנו עוד הזדמנות להתנצל או לפצות, או לנסות לתקן את הבלגאן שעשינו. היום, ממש עכשיו, יכול להיות ההזדמנות היחידה לומר לאנשים: "אני אוהב/ת אותך", "אני כל כך שמח שבורא עולם שם אותך בחיי", או "תודה על כל מה שאתה עושה בשבילי".
 
אנחנו צריכים לחטוף את ההזדמנות הזו. עם שתי הידיים!
 
יהי רצון שמאמר זה לעילוי נשמתו של ברוך (בריאן) בן קלמן, ת.נ.צ.ב.ה