הכעס – היועץ הרע!

הכעס הוא אכן יועץ רע ומרע לאדם שהוא משתלט

 

 

הכעס הינו אחד ההתנהגויות הקשות ביותר התוקפות את האדם. עד כדי כך הוא רע שחז"ל מתייחסים למידה זו בחומרה שמביאה להשוואתו לעובד עבודה זרה: "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה" (שבת ק"ה ע"ב).

 

הכעס הוא כידוע גם אחד הדברים שבהם ניכר האדם, ודמותו האמיתית מבצבצת ויוצאת באמצעותו החוצה, אל מעבר למעטה או למסיכה שהוא חובש, ומסגיר את דמותו האמיתית, אותה לא היה רוצה להראות לציבור. וכמאמר הגמרא בעירובין (ס"ה ע"ב) "בשלושה דברים אדם ניכר בכוסו, בכיסו ובכעסו" ("כוסו" ו"כעסו" הם שני דברים שעלולים להציג את האדם במצב של חוסר שליטה עצמית).

 

דברי חז"ל תואמים את ההתייחסות האנושית. גם החברה האנושית מתייחסת בזילזול אל הכעסן ("הכעס הוא יועץ רע"). זאת משום שהכעס מבליט לעיני הסביבה עד כמה האדם שנתון במתקפת כעס מחוסר שליטה עצמית והופך עבד חסר עצמאות ליצרים שמושלים וגם מתעתעים בו. בשעה של כעס הוא משמיע דיבורים שמכפישים את דמותו, ועשויות לחלוף שנים עד שיוכל לתקן התדמית שפגע בה במו פיו.

 

אחד המקרים האנושיים שנתקלתי בו בימים בהם טיפלתי במישרין בזוגות במשבר, היה מקרה של זוג צעיר. הבעל לא היסס ותוך כדי שיחה תקף במילים קשות את אשתו, אמרה לו האישה: "אבל הרי אתמול אמרת שאתה מכבד אותי". הוא הגיב מיניה וביה ואמר לה מתוך כעס עצום: "תדעי לך שכל מה שאמרתי בשבחך, הוא רק מה שמדריך החתנים שם בפי לומר לך". ולא התקררה דעתו עד שהוסיף: "אם גם להבא אומר לך דברים שיהיו ערבים לאוזניך, תדעי שזה לא אני, אלה דברים שיעצו לי לומר, וכבר עכשיו אני אומר לך שאני אחוז שהשבחים עליך אינם נכונים…"

 

לא פחות ולא יותר. האיש הרס במו ידיו לא רק את הדברים הטובים שאמר בעבר – ואולי בנו משהו בקשר המשפחתי – אלא גם את מה שיאמר בעתיד. ואפילו אם אלה יהיו דברי אמת שאכן יצאו מליבו, היא כבר לא תאמין לו. שהרי הוא עצמו ביטל אותם למפרע.

 

הכעס מביא בני אדם להתנהגות שלא היו רוצים לראות את עצמם נוהגים בה כאשר הם בפכחון, ממש כשם שהם מביטים בבוז על אחר שמתנהג כך. ואכן, לא רק הסובבים מתייחסים בבוז אל הכעסן שעושה את "הצגת היחיד" שלו, אלא גם הכועס עצמו. כמה דקות אחרי שהוא סיים לשפוך מררתו על הסובבים, הוא עצמו, כשוך חמתו, מתמלא חרטה על מה שעשה, ובעיקר מתבייש על מה שעולל לעצמו כמובן. הוא חש כמי שהציג את עצמו לראווה מעורטל מכל ההגנות שהוא נוהג להגן על עצמו והעטה על עצמו קלון. ואז הוא כועס שוב ומאוד מאוכזב. קודם כל על עצמו, על שלא עמד ברצון הפנימי העמוק והטבעי כל כך שנמצא בכל אדם לשלוט על ההתנהגויות שלו, ולא להתפרץ.

 

הוא גם יודע היטב כי החברה האנושית אינה מעריכה, בלשון המעטה, את המתפרץ. ועל כן הוא כועס שוב על עצמו, על מה שגרם במו ידיו מבחינת התדמית. ואחר כך הוא מתבייש בפני אחרים. כל ארוע כזה משאיר אותו ניזוק לימים ארוכים.

 

ניקח לדוגמא אדם שהתפרץ בעימות עם שכנים. גם כאשר יחלפו שנים, בכל פעם – והדגש על בכל פעם! – שהוא יפגוש את השכנים שהיו עדים לסצינת הכעס שלו, שוב תעלה בו תמונת רגע ההתפרצות, ותפעפע בו התחושה שהשכנים שתיעדו בעיניהם את אותו רגע מביך, בודאי בזים לו עד היום ורואים אותו באפסותו. אותה אפסות שהוא מייחס לעצמו אחרי שקרה מה שקרה.

 

ההיפך מהכעס הוא תכונת השליטה העצמית, שהיא אחת התכונות החזקות והמועילות ביותר של האדם בדו-שיח עם העולם הסובב אותו. ראשית, השליטה העצמית מקנה לו מיקדמה של תדמית טובה ומבטיחה לו השפעה בחברה וגורמת שדבריו יישמעו.

 

ואכן, אדם שניכרת שליטתו העצמית – מוערך יותר, לדבריו יש משקל רב יותר, מעמדו החברתי מבוצר, ואנשים רואים בו "בר דעת". הרבה מעבר לאדם חסר שליטה עצמית, שהוא אולי הרבה יותר חכם ואינטיליגנטי ממנו, אבל סובל מהתפרצויות שמגמדות את דמותו ומרעות לו.

 

אנחנו מזהים במחקרים כמה דברים מרכזיים שנודעים לתוצאות השליטה העצמית. במחקר שנערך על ילדים בגיל רך, נבחנו הילדים לגבי רמת היכולת שלהם לשלוט על יצריהם ועל הרגשות המפעמים בהם. כאשר עורכי המחקר – שהתפרס על פני שנים – בחנו את התנהגות אותם ילדים עצמם לכשבגרו ואת מצבם החברתי אחרי 12 שנים מעת הבדיקה הראשונה, התבררו תוצאות דרמטיות להבדלים בהתנהגות בגיל הרך.

 

הסתבר בין השאר, כי קיים הבדל עצום בין הילדים שגילו בילדות הרחוקה שליטה עצמית, לבין אלה שלא שלטו בימים הרחוקים של הילדות על תגובותיהם. אלה ששוייכו בתחילת המחקר לקבוצה השולטת על מעשיה ועל תגובותיה, התגלו כמנהלים יחסי חברה ומשפחה מעולים, הם התגלו כבעלי מודעות עצמית שהיא לרוב גם חיובית. הם לא נטו להשבר בעת מועקה, הם נטו לאמץ אתגרים בחיים, היו בטוחים בעצמם וגם התגלו כמי שאכן ראויים לאמון. היה אפשר לסמוך עליהם, הם גילו יוזמה, ניהלו את חייהם בעצמם ולא הניחו לחיים לנהל אותם.

 

לעומת זאת, בקרב הקבוצה הבלתי מאופקת התגלו סימנים קשים. בקרב הילדים שסומנו כלא שולטים על עצמם, התגלתה נטיה לרגשי נחיתות, התבררה מגמה של התחמקות ממגעים חברתיים. גם התגלה דימוי עצמי שלילי. הם נטו לראות את עצמם כרעים וחסרי ערך, הם לא היו החלטיים, ואף נטו לגלות עקשנות בדו-שיח שלהם עם הסובבים, להיתפס לקנאה.

 

מהתצפית על התנהגותם גם התברר, כי נהגו להגיב בחריפות יתר על פגיעות, והיה להם קושי לעבור לסדר היום, וגם בגילם המבוגר יותר התגלה החולשה האנושית בימים הצעירים, והם התקשו לדחות את סיפוק הדחפים הרגעיים ונהגו להתבטא בחריפות, על אף שידעו כי הם משלמים על כך מחיר בחייהם.

 

קיצורו של דבר, החסר בשליטה העצמית בילדות, הרע מאוד לנבדקים במסגרת הניסוי, ופגע קשות ולעומק בחייהם הבוגרים. ללמדך עד כמה קשה ומרה שליטה עצמית נמוכה. ואכן שליטה עצמית היא אחד המאפיינים המבדילים את האדם מבעלי החיים שמונחים על ידי האינסטינקטים שלהם ולא על ידי מערכת חשיבה ובקרה ששולטת על מעשיהם. גם על כך נאמרה אימרת חז"ל הנודעת, שמצביעה על הבדל בסיסי בין טובים לרעים: "צדיקים ליבם ברשותם – רשעים הם ברשות ליבם".

 

הכעס הוא אכן יועץ רע ומרע לאדם שהוא משתלט עליו. האם זה אכן אומר כי הכעס הוא שלילי לחלוטין, או שנודעת לו גם מידה של תועלת?

 

זאת שאלה שיש לה מקום, ואכן כל דבר שברא הקב"ה, נברא לתועלת. וזה כולל גם את כל התכונות שנראות בעינינו כרעות, כמכשילות וכמזיקות. ולדברים יש אסמכתאות בדברי ראשונים כמלאכים.

 

רבינו יונה בפירושו לפרקי אבות אומר דברים מפתיעים מאוד – כאשר הוא מסביר את המשנה "קשה לכעוס ונוח לרצות חסיד". לכאורה דברי המשנה עצמה כבר מצביעים על החידוש. המשנה משתמשת בלשון "קשה לכעוס" בעצם אינה שוללת לחלוטין את הכעס, שהרי היא לא כותבת כי אין לכעוס כלל, או למשל "אינו כועס" (וממילא אין צורך לרצותו), כלומר יש להבין מכך שגם בחסיד נמצאת מידת הכעס, אבל היא "אינה קלה בעיניו להוציאה". הוא משתמש בה במשורה, רק במקרים קשים ושולט עליה. מה שאומר, כי הכעס הוא אמצעי לגיטימי ביסודו.

 

אלא שמחד, אדם צריך להיות עניו ושפל רוח, כך שלא יהיה מקום למידת הכעס, אך מאידך במקומות הנכונים אין לדחות על הסף את השימוש במידת הכעס. למשל, אם פגעו בו שלא כראוי והוא חייב להגן על צלם האלוקים שבו, וכשם שמובנים מאליהם כעסו ומחיתו במקרה שישמע שפוגעים ברבו, משום שיש בזה חילול השם, כך הוא רשאי להגן על עצמו על ידי ביטוי של כעס, כאשר פוגעים בו.

 

רבינו יונה מסביר לנו, לפחות לבני האדם הרגילים, כי אסור לוותר על צלם האלוקים שבנו ואל לנו לאפשר לאחרים לפגוע בנו בזדון (כל זה ברור כאשר האדם מגן על עצמו מפני העלבון שהעליבו אותו והוא עושה זאת בגלל כבוד האדם כנברא בצלם ולא בגלל רגשות הכבוד המדומה שמפעמים בו).

 

ואכן דברים בהקשר זה אומר רבינו יונה, שהוא המקום להבנה כי הכעס הוא מכשיר חיובי, כי "על כל פנים יש לו לאדם לכעוס, אך בקושי הוא מתקצף לפעמים, אשר לו ניתן לו רשות לעמוד שלא יכעוס, כי צריך להיות לו הרגשה בעלבונים אשר יעשו לו בני האדם. ועל זה לימדו אותנו חכמי המוסר במבחר הפנינים אל תהיה מתוק פן יבלעוך".

 

המסקנה הנלמדת מכל זה היא שהכעס הוא מכשיר, וכמו מכשיר חשוב אחר בחיינו, השאלה אינה על המכשיר אלא על אופן השימוש בו. כי גם במכשירים הנראים חיוביים שבידי האדם הוא עלול לעשות שימוש גרוע, וכנ"ל במכשירים הנראים לא מכובדים הוא יכול לעשות שימוש טוב ומועיל, לו ולאחרים. מה שאומר כי כל המכשירים שריבונו של עולם צייד אותנו בהם, כולם טובים ונועדו לקדם אותנו, אלא אם כן השימוש שהאדם יעשה בהם יהיה שלילי, שאז כאמור גם המכשירים הטובים עלולים להיות לנו לרועץ.

 

זה ההבדל הבסיסי בין צחוק להוללות, דהיינו: כח השמחה הוא חיובי ואין בכך הפתעה (היום אנחנו כבר יודעים מהמחקרים כי שמחה עשויה להביא מרפא לבעיות גוף ונפש), אלא אם כן משתמשים בו לשלילה.

 

יחד עם זאת, מסיים רבינו יונה ומפרש את המשנה, כי אף על פי שבמקרים מסויימים יש לאדם רשות לכעוס, כיוון שיש בכך תועלת, בכל זאת יש להתרצות במהירות. ועל כן המשיכה המשנה את דבריה וסיימה ב"נוח לרצות". המירשם הוא השמירה על מינון הכעס בין הניצול לתועלת לבין האיפוק והפגנת השליטה העצמית כאשר הוא אינו לתועלת. זו היא גם דעתו של הרמב"ם בהלכות דעה (פרק א, הלכה ד), שאומר, כי האדם צריך לנקוט בדרך הישרה שהיא המידה הבינונית. מחד "לא יהיה בעל חימה נוח לכעוס", ומאידך "ולא כמת שאינו מרגיש, אלא בינוני". "לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו כדי שלא יעשה כיוצא בו פעם אחרת". זו אפוא דעתם של כמה ראשונים שממימיהם אנו שותים.

 

ועתה לכעס עצמו – למניעים שגורמים לאדם להתמסר לכעס ולהיכנע לו.

 

הסיבה שאדם כועס ומתמסר לכעס, יכולה להגיע מכמה גורמים (נציין שניים חשובים מהם).

 

חיקוי הורים – אצל חלק מבני האדם הדבר נובע כחיקוי להתנהגות ההורים, ולאו דווקא כתוצאה מרגשות פנימיים ותכונות מולדות שנמצאות בהם. הרי ברור כי ילד שגדל בבית שבו האב או האם ‘התפרצו’ לעיתים מזומנים יהיה נוטה להתמסר לכעס (ויש לזכור, כי כמו שאנו נוהגים בסגנון שסיגלנו לעצמנו מבית הורינו, הרי כך גם ננחיל את הסגנון השלילי לילדינו…), והכעס יפוך אצלו, מבלי שיחוש בכך, לכלי מרכזי בהתנהגותו. שכן ההתנהגות שראה אצל הוריו נתנה לו לגימטימציה, שהרי טבעו של ילד להאמין כי מה שהוריו עושים זה הדבר הנכון לעשותו.

 

אמצעי להשגת דברים – הכעס נתפס כאמצעי נבון ונורמטיבי להשגת דברים ולניהול החיים בעזרתו. כאשר ה’ילד’ הזה יקים את ביתו עם בן זוג (בעל/ אישה) שבא ממשפחה שבה כמות ההתפרצויות היתה מינורית ומעטות היו ההזדמנויות שנעשה בכעס שימוש, הרי בן הזוג יעמוד נדהם מול השימוש הנרחב בכעס, יאבד עד מהרה את ההערכה הטבעית לשותפו לנישואין, ומבלי משים יתחיל לזלזל בו בליבו ואחר כך גם בהתנהגותו. (הדברים בדר"כ לא נשארים בלב, אם כי הבוז בלב גם הוא מזיק דיו, בודאי כאשר מדובר בבן זוג שעימו חיים בשיתוף פעולה כה הדוק).

 

לעיתים עשוי להתרחש גם תהליך הפוך. אדם שגדל במשפחה כעסנית מאוד, הורה אחד כלפי רעהו ושניהם כלפי הילדים (כגון: הערה לילד של ‘תפסיק לצעוק ולהתעצבן’ שנאמרה בצעקות וב"עצבים" היתה מהנפוצות ביותר בבית), פיתח לעצמו סלידה מהתופעה של כעס על הסביבה כאמצעי לגיטימי בדו-שיח החברתי והמשפחתי, והוא הבטיח לעצמו שלא לכעוס ואף מצליח לעמוד בכך.

 

סביר להניח, שאם אדם זה יפגוש בכעסן, או במקרה שגם בן זוגו יהא כזה, הרי בכל פעם שלהט הכעס יתפרץ הדבר יוציא אותו משלוותו, משום שהאירוע יחזיר אותו לתקופת הסבל שעבר בימים בהם גדל בבית ההורים הכעסניים, ולהתנהגות שגרמה לו מבוכה רבה.