הם לא מעריכים אותי!
בימים אלה תתפסו אותה עושה רשימות, והרבה. רחלי רקלס, המומחית שלנו (לכל עניין שתרצו) מנסה להבין למה לא מעריכים אותה. הנה הרשימה והתובנות.
השבוע שחלף היה ברוטאלי. במחשבה שנייה, אולי הוא היה קצת יותר קשה מהרגיל. יודעים מה, הוא היה מאוד מאוד קשה. לאחד הילדים היה חום, ואז העביר אותו מתנה לתינוק. החום נמשך כמעט שבוע שלם. אבל לא החום היה העצם בגרון, אלא האף שלא הפסיק לנזול. תינוק מסכן שלי. לפעמים זה היה תופס אותו חזק, הצינון הנורא הזה, כמעט שחנק אותו. הוא לא הפסיק להשתעל. לילה אחרי לילה הוא היה בידיים שלי, מנסה להרדים אותו ומנסה להישאר ערה שחלילה לא ייפול לי מהידיים…
לקחתי אותו לרופא כמה פעמים, ואחרי כל ביקור הרופא היה אומר "הריאות נקיות" בלה בלה בלה… בסוף, בביקור האחרון, השתמשתי בקסם האישי שלי והצלחתי לשכנע את הרופא להשתמש בנבולייזר על מנת להקל על המסכן. טוב, איימתי עליו…
לקראת סוף השבוע גיליתי שאני מתחילה לפתח סימני מחלה. אבל לאימהות אין זמן להיות חולות. אנחנו חייבות לבלוע את הגלולה הכואבת ולהמשיך הלאה עם הכוחות העל-אנושיים שלנו ולא להאט את הקצב. שבעלי יתפוס פיקוד על הבית יום אחד? רחמנא לצלן. אני לא אתן לזה לקרות. הוא ישלח אותם לבית הספר עם סנדוויץ' עמוס בשוקולד, ופלים עם שוקולד, סוכריות עם שוקולד (אין לי בבית, מאיפה הן יבואו?) והרבה חטיפים מלאים בשמן למיניהם.
מאמרים נוספים בנושא:
חוץ מזה, שזה הוכח גם מדעית וזה ממש בלתי אפשרי שהוא יעשה את הכביסה. מאז שנישאנו הוא לא יודע מה זה לכבס… בכל אופן, עד לאן הדברים מגיעים? ובכן, ביום שישי שעבר הייתי כל כך עסוקה וממהרת לסיים את ההכנות לשבת ולסגור כמה שיותר פינות רגע לפני שאני מדליקה את הנרות (מנוחת הלוחם…) אז עשיתי את הטעות הגדולה וביקשתי מבעלי היקר להביא את הכביסה מהמייבש. חצי סל זו הייתה כל התכולה.
הרגשתי שמשהו מוזר, אבל לא רציתי להיכנס לזה. בימים כתיקונם, שהם כל הימים, אני עושה מלא מלא כביסה, הסל תמיד מלא עד גדותיו. ניגשתי לסל כדי לקפל את הכביסה ואחרי כמה חולצות הבנתי שמשהו מאוד לא בסדר. הסתכלתי טוב על החולצות וחשכו עיניי – איך יכול להיות שהן מלוכלכות?! מיד קראתי לבעלי ושאלתי אותו, "תגידי לי, מאיפה הוצאת את הכביסה הזו?" "מ-ה-מ-י-י-ב-ש!" הוא ענה. אני שונאת שהוא עושה את זה. "תגידי לי, גאון של אשתך, איזו משתי המכונות היא המייבש?" שאלתי בנימוס. "זו שבצד שמאל, עם הדלת העגולה" הוא ענה בגאווה וביטחון שלא ראיתי כבר הרבה זמן.
לא היו לי מילים. ישבתי שם לפחות שלוש דקות עם פה פעור, הלסת כבר הגיעה לרצפה, מסתכלת עליו ומנסה להבין אם אני צריכה לבכות או לצחוק. אבל אז החלטתי שלא אתן לדמעות להרוס לי את היום ופרצתי בצחוק ענק… עד שבכיתי. אלה היו דמעות של רחמים, על עצמי ועל בעלי. איך יכול להיות שהוא אדם כזה חכם בו זמנית גם…? עזבו, גברים. נאבעך.
בחזרה לסיפור המקורי. באותו לילה, כשרוב האנשים הנורמטיביים ישנים במיטה את שנת הלילה שלהם, הייתי עסוקה בלסדר את הנזקים שעשתה הטורנדו שהכתה את ביתי ללא רחמים. כל צעד שחרר ממני צעקה בגלל הכאב החד ברגל. עוד חלק של לגו ננעץ בכף רגלי, עוד משחק שבגללו כמעט החלקתי כמו מחליקה על הקרח בתחרות אולימפית. וכשהצלחתי סוף סוף לפלס את דרכי למטבח, הסתכלתי על הטורנדו היומית שהביאה איתה את הוריקן אחיה הגדול, לעשות חיים משוגעים ולבלגן כל מה שאפשר על הדרך.
"ריבונו של עולם!!!!" אמרתי לעצמי כשעמדתי מול הכיור, מנסה לא להתעטש שמא ערימת הכלים פשוט תקרוס. מה זה ריחמתי על עצמי… בדרך כלל זה לא קורה כל הזמן, אבל באותו לילה זה הכה בי עד לנים הכי קטן שבי.
אז בימים אלה תתפסו אותי עושה רשימות, והרבה. הנה אחת מהן:
הילדים שלי לא מעריכים את הבגדים הנקיים שיש להם בכל בוקר ללבוש.
הילדים שלי לא מעריכים את השעות שאני מכינה להם אוכל חם, שלא לדבר על קנייתו לפני הכנתו.
הם לא מעריכים את הכסף שאנחנו קונים להם משחקים, משקיעים בחוגים, וכל האקסטרות פה ושם שהם מקבלים.
הם לא מעריכים את המקלחת שאני עושה להם כל ערב כדי שיהיו תמיד נקיים.
הם לא מעריכים שאני לוקחת אותם לרופא וקונה להם תרופות כשצריך (שלא נזדקק לזה לעולם).
הם לא מעריכים שכל ערב הם נכנסים למיטה חמה, נעימה ורכה ומצעים שמריחים גן עדן (מרכך כביסה).
הם לא מעריכים שאני דואגת לכל מה שהם צריכים.
הם לא מעריכים שאני כל הזמן אהיה שם כשהם יקראו לי ואעשה את הטוב ביותר עבורם.
הם לא מעריכים שאני אומרת להם "לא" כשזה רק לטובתם.
אולי גם זה יעניין אתכם:
אבל זה בסדר, כי ככה זה ילדים. יש את הילדים הלא רגילים שאומרים "תודה אמא", וזה דבר נפלא. באופן כללי, אנחנו לא מצפים שהילדים שלנו יבינו את המאמצים וכל מה שאנו מקריבים מעצמנו עבורם רק כדי לגדל אותם בריאים, טובים ומקסימים.
בכל אופן, ככל שהם מתבגרים כך גם הציפיות שלנו בהתאם, ומקווים שהם יראו כמה אנחנו אוהבים אותם וכמה אכפת לנו מהם. בדרך כלל זה לא קורה עד שהם מתחתנים והופכים להורים בעצמם. אבל איך רחלי תמיד אומרת? עדיף מאוחר מאשר לעולם לא…
אחרי שהסתכלתי על הרשימה שעשיתי מיד על בי החשד שגם לבורא עולם יש רשימות משלו. הנה אחת מהן:
הילדים שלי לא מעריכים את העובדה שאני מחזיר להם את הנשמה בבוקר.
הם לא מעריכים שאני משגיח עליהם כל שנייה ושנייה בחייהם.
הם לא מעריכים שאני משגיח על כל מערכות הגוף שלהם כדי שיתפקדו כמו שצריך.
הם לא מעריכים שאני שומר על הבתים שלהם ועל תכולתם כל יום ולילה.
הם לא מעריכים את הכסף שאני נותן להם ומבזבזים אותו על הבלים ושטויות, הנאות חולפות, במקום להשתמש בו ככלי להגברת המודעות לאביהם היקר בעולם (אני).
הם לא מעריכים שאני מנקה את הנשמות שלהם כל לילה ומחזיר אותה בבוקר, רעננה, נקייה ומוכנה לעוד יום בחייהם.
הם לא מעריכים שאני אומר להם "לא" כשאני עושה את זה רק לטובתם הנצחית, מאהבה גדולה של אבא לילדיו.
כל אחד מאיתנו בוודאי מעריך את בורא עולם ברמה כזו או אחרת. אבל! תמיד יש מקום לעוד הערכה אליו! הרב שלום ארוש אומר שישנו טריק אחד קטן וחמוד להפגין את ההערכה שיש לנו כלפי מישהו, פשוט לומר לו תודה רבה לך!
רוצים לשמוע איך עושים את זה? האזינו לדיסקים הנפלאים שלו – תלמד לומר תודה, תפסיק להתבכיין, ותקראו את הספר שעריו בתודה. אם תגדילו ותלכו עם זה עוד, לימדו את הספר משנה-החיים חינוך באהבה והופ! יש לכם גן עדן בבית. וזכרו, תודה היא סוד השמחה!
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור