הפרידה מסבתא אירמה

כשמדובר באדם בדמי ימיו, שנקטף
כמו פרח בשיא פריחתו, יש בזה משהו
כמעט מקומם. אבל כשהגוף מתבלה
וסימני החיים אוזלים ממנו, כשהתקווה
שמשהו ישתפר נעלמת לה באופק,
מה אז?
 
 
בסוף החיים יש מוות. ובאמת, כשזה בא בסוף יש לזה היגיון. זה מרגיש טבעי, נסבל, כמעט יותר מובן.
 
נכון, תמיד קשה להיפרד. לחשוב שזהו, החיים האלו נגמרו. הם לא יהיו פה יותר, באופן פיזי, מוחשי, לפחות.
 
כשמדובר באדם בדמי ימיו, שנקטף כמו פרח בשיא פריחתו, יש בזה משהו כמעט מקומם. וכאילו רוצים לקום ולומר: 'היי, זה לא פייר, יש לך פה עוד הרבה עבודה לעשות, מה השארת אותנו לבד?'
 
אבל כשמדובר באדם כמו סבתי עליה השלום, שנפטרה השבוע, אישה חולה במשך הרבה מאוד שנים שהפכה, אט אט, מול עינינו הכואבות מאדם שמח ומלא חיים, לאדם סובל ודועך שמעדיף להסתגר ולהיות לבדו. זה פחות מקומם אבל עדיין כואב.
 
הזקנה היא דבר טבעי, אולם במקרים מסוימים גם אכזרית. הרופאים האומללים נואשים מלראות את הפציינטים שלהם שבוע אחרי שבוע ולשלוח אותם מעליהם ריקם. אני זוכרת את הרופא של סבתי מסתכל עליה בייאוש, לא יודע כבר מה לעשות כדי להטיב עימה, ושואל אותה: 'מה את רוצה שארשום לך? איזו תרופה? לאיזו בדיקה את רוצה ללכת?'… כאילו הוא כבר יודע ששום דבר לא יעזור, ואזלת ידו גורמת לו רק לרצות לסלק אותה מעליו.
 
הכאב הפיזי המתמשך, הידיעה שהגוף מתבלה, שסימני החיים אוזלים מתוכו, וחוסר התקווה שמשהו ישתפר – דוחקים את האדם לפינה שבה הוא רוצה כבר לסיים את חייו. ואנחנו, בני המשפחה שעומדים מהצד, לא מוכנים לשחרר את אהובינו. נוצרת סיטואציה מכבידה שעלולה להימשך שנים רבות ולגרום סבל לכל הצדדים.
 
כך היה עם סבתי המתוקה שהלכה לעולמה בראש חודש כסלו, בגיל 86. היה מאוד חשוב לה להישאר בבית שלה ולא לעבור לבית אבות, או לבית של בתה. היא התעקשה להישאר בביתה ולא ויתרה, אפילו שפעמים רבות במשך השנים קרו לה תאונות חוזרות ונשנות.
 
המקום הזה, בין הפטיש לסדן, הוא כמעט בלתי אפשרי. אתה רוצה לכבד אדם שהוא מבוגר ממך, הורה, בעל ניסיון חיים עשיר, אבל במקביל עולה ונשאלת השאלה: עד היכן ועד כמה אתה יכול להתערב לו בחיים? להחליט בשבילו מה טוב עבורו? האם יש לנו את הזכות לכפות את דעתנו גם אם האדם לפעמים סובל מאוד, ואולי מרע לעצמו?                                   
 
אנחנו השתדלנו לכבד את רצונותיה באשר הם, גם אם לפעמים זה נראה לנו ברירת המחדל, ולמרות שחשבנו שפתרונות אחרים יטיבו עימה.
                                                                                                      
היא רצתה לסיים את חייה בבית, ולא בבית חולים. ברגע אחד, ובלי הרבה סבל. ואכן, הקדוש ברוך הוא עשה עימה חסד גדול וכיבד רצונותיה.
 
סבתא הייתה אישה טובת לב, אישה שמחה שעשתה חסד עם כולם ולעולם לא רצתה לגרום אי נעימות לאף אחד. נאמנותה לבעלה, שנפטר הרבה שנים לפניה, הייתה מעוררת הערצה. היא חייה חיים מכובדים. חיים של דור אחר שכבר קשה למצוא היום.
 
תודה סבתא על כל השנים שליווית אותי, היית גאה בי, היית לי מקום מפלט חם, אוהב ומקבל ללא תנאים. תודה לקדוש ברוך הוא שנתן לי סבתא כזאת.
 
מוקדש לעילוי נשמת אירמה אילנה בת אברהם אבינו, תהא נשמתה צרורה בצרור החיים.