ואולי הפרידה תהיה קלה יותר?

בזמני הפנוי הייתי בכוונה תחילה
מדמיינת את עצמי מתמודדת עם אובדנו
של אבא. אולי, אמרתי לעצמי, אם
אתכונן לזה רגשית, הפרידה תהיה קלה
יותר, כשהקב"ה יחליט שהגיע הזמן?

ארגז כלים, חלק 1

כיום, כולנו מדברים על כלים.

אף סופר לא יחשוב על קידום קרייריסטי ללא מעבד תמלילים, אף תופרת לא תחלום להיכנס לשוק העבודה בלי מכונת תפירה מתקדמת. כן, העולם התקדם הרבה מאז ימי הביניים.

איכשהו, כשמדובר בתחומים היותר חשובים בחיים, אנו נוטים לעבור להילוך פרימיטיבי יותר. חינוך ילדים, עבודת המידות, שליטה על מצבי רוח משתנים, אלו אמורים להיות מולדים, לא כך?

כך חשבתי פעם, לפני שהייתי לאם. הוריי היו אנשים מיוחדים כל כך, חמים וסובלניים ונותנים כל כך, שתמיד נדמה היה כי גידולנו בא להם כמעט ללא מאמץ. עבורנו, לפחות, זה אכן היה כך. הוריי השלימו זה את זו בצורה נפלאה כל כך, חינכו אותנו בכזו אהבה, וציפו – לא דרשו! – מאיתנו ליחס של כבוד ומשמעת. לכן, כשאני עצמי הפכתי לאם, כמעט שהופתעתי ממכלול האתגרים ומגוון הכישורים שדרשה ממני האימהות. אולם, הייתה לי דוגמא אישית אליה רציתי להשתוות, והייתי נחושה להמשיך את המסורת. יחד עם בעלי, נעניתי לאתגר, מתוך החלטה להשקיע בתפקיד האימהות כמו שבעל מקצוע משקיע במלאכתו – ביסודיות, בעקביות ובכישרון.

ידעתי שניהול בית אינו רק היכולת לתחזק אותו ולשמור על הסדר שבו, על רצפות בוהקות ועל מקפיא מלא בעוגות. ידעתי שניהול בית למופת הוא (עוד) יותר מכך, יחד עם היכולת להמשיך ולעבוד כמחנכת בכיתה י’.

ניהול מוצלח של בית הוא בעיקר היכולת לנווט את ספינת המשפחה, להביא את הנוסעים שעליה ליעדם הסופי מתוך הרבה ביטחון ושמחה. ולא משנה מהם עיסוקי האחרים, שאיפתי הראשונה היא להצליח בתפקיד הקברניט בחזית הביתית. המומחים הראשונים איתם התייעצתי היו הוריי. הייתה בהם תבונה מיוחדת שנולדה מתך ניסיון החיים, הם ידעו מה הצליח ומה לא הצליח בניסיון שלהם כהורים. "איך עשיתם את זה?" נדנדתי להם. הם התקשו להגדיר את הנוסחה שלהם במילים. זה היה משהו שאי אפשר להגדיר, שזור בפשטותה של אמי ובטוב ליבו של אבי. אבי חייך אז את חיוכו השקט, עיניו מפזזות בהומור ששידר את אמונו בי. אף אחד אינו מושלם. הורים הם גם בני אדם. אנחנו רק יכולים לנסות כמיטב יכולתנו.

חדורה בנקודת המבט החיובית הזו, יצאתי לדרך, בחיפוש אחר הגישה שתתאים לי. תמיד היו עיניי פקוחות ואוזניי קשובות, תרה אחר דרכים נוספות לשיפור יכולת התקשורת שלי. בתפקידי כמחנכת ועוסקת עם ציבור, היו לי הזדמנויות רבות לדון ביסודות החינוך עם מספר מחנכים דגולים, שתרמו לי רבות מניסיונם. בנוסף, גמעתי אינספור ספרים בנושא, מנסה להוציא מתוכם את עיקרי הדברים ואת דרכי הפעולה היעילות ביותר.

מתוך כל אלו הגעתי לתובנות שערכן לא יסולא בפז. למרות שכל משפחה היא עולם קטן בפני עצמו, החג על הציר הייחודי לו, עם הדינאמיקות המיוחדות לו, ישנן כמה הצעות אוניברסאליות שכל הורה יכול לאמץ וליישם בניסיונותיו האישיים. נכון, שאי אפשר לגדל ילדים על פי הספר, וישנם ילדים הנחושים להפריך את דברי כל המחנכים ומחברי הספרים למיניהם, ובכל זאת, אין חולק על כך כי פיתוח ארגז הכלים של ההורה הוא צעד חיובי ומשמעותי בדרך להצלחה.

אחד הכלים החשובים ביותר שרכשתי היה עיקרון שעל פניו נראה פשוט, כמעט מובן מאליו, אבל, כפי ששמתי לב, כמעט לא מיושם. למדתי לפעול בצורה יזומה, פרואקטיבית, במקום ריאקטיבית, כתגובה. במילים פשוטות, פירוש הדבר הוא שלימדתי את עצמי לצפות מראש ולחפש פתרונות להם לפני שיתעוררו, במקום להגיע למצבים מורכבים או פרובוקטיביים ולהגיב ואז בלא שיקול דעת ושליטה. הייתי מדמיינת את שמוליק מסרב לקום בבוקר מהמיטה, את חני מגיעה הביתה באיחור ללא הצדקה, את פרידי הופכת בזעמה את צלחת המרק הרותח. הייתי מציירת בעיני רוחי תמונות של הבנים המתגוששים סביב טרקטור הצעצוע הממונע, תמונות של הבנות בוכות מרוב שעמום ביום חופשי, של הילד הנמרץ שמתפרץ על המטבח וזורק את הכדור ישר לתוך קערת הסלט…

ואז, הייתי מנסה לחשוב ולהעריך מה תהיה הדרך היעילה ביותר להתמודדות עם אותו אתגר, ומדמיינת את עצמי מגיבה בהתאם. זה היה מפליא לראות את היצירתיות הרבה שהצלחתי לגלות כשלא הייתי תקועה בלתי מוכנה במציאות הדורשת תגובה מיידית. ההתמודדות עם מצב תיאורטי במקום עם מצב אמיתי העניק לי את הזמן, את המשאבים ואת קור הרוח שמנעו ממני מצבי חירום דומים בזמן אמת.

שאבתי סיפוק רק למראה התוצאות בשטח. למרות שאין אף פעם נוסחת קסם שיכולה לחסוך מההורים את העמל והיגיעה, ראיתי מיד את השינוי באווירה. במקום להרגיש כמו דיקטאטור מתוסכל, הרגשתי את השליטה שבאה מחשיבה מוקדמת ומוכנות נפשית. משפחתי כולה נהנתה מאווירה רגועה יותר, שמחה יותר.

מבלי לשים לב, התחלתי להשתמש בחשיבה פרואקטיבית גם בחיי האישיים. כמי שנחונה בדמיון פעיל ופורה, מצאתי שהיכולת לדמיין מצבים בלתי נמנעים טרם התרחשותם העניקה לי את הכוח והכלים להתמודד איתם טוב יותר במציאות. בשעה שעברתי מחדר לחדר, עוסקת בעבודות הבית השוטפות, היה מוחי נתון למצבים ההיפותטיים הללו, כמעט כמי שחווה אותם על בשרה ממש. היה אך טבעי, שכשאבי אובחן כחולה במחלה סופנית ניסיתי להיעזר באותם כלים שעזרו לי כל כך בתחומים היומיומיים של החיים.

אבי היה הכל בשבילי. הערצתי אותו בכל ליבי, ובאותה מידה, חשתי את אהבתו העזה אלי. אבי אהב את כל ילדיו עד כלות, ובכל זאת, אני חושבת שהוא שאב הנאה מיוחדת מאופיי השובב. הייתי הצעירה במשפחתי, ותמיד נשארתי ילדתו הקטנה של אבא. הוא לא היה בן אדם מוחצן, שמבטא את רגשותיו, אבל הוא תמיד נהנה מגילויי החיבה הספונטאניים שלי כלפיו. כילדה קטנה, הייתי נוהגת לנחות על ברכיו. אבי היה צוחק אז בעונג, לא כל כך יודע משיבים לי באותה מטבע. "רבקה’לה", הוא היה אומר שוב ושוב ומחייך, כשכל האהבה שבעולם מתנקזת לאותה מילה בודדת.

גם כאישה נשואה, המשכתי ליהנות מהמקום המיוחד השמור לי בליבו של אבא. בעלי היה פסגת גאוותו ואושרו, ילדיי היו כל חייו. היינו מבקרים את הוריי, כשאני קורנת למראה אבי המשתעשע עם ילדיי הקטנים, עוקב אחר התפתחותם ונהנה ממשובותיהם. אבי היה שותף לכל פרט ופרט בחיי ותמיד היה שם בשבילי עם עצה טובה, מחמאה ועידוד. הוא היה בשבילי יותר גדול מהחיים בעצמם. ופתאום, הדמות הזו, האיתנה, הנערצת והאהובה כבר לא תפסה מקום בטוח.

נרעדתי לעצם המחשבה על כך. איך אוכל בכלל לחיות את חיי ללא אבא? איך אוכל להמשיך אי פעם? הייתי שקועה כל כך ברכבת המחשבתית הזו, שבקושי שמתי לב לדמעותיי הזורמות אל תוך המים החמים מלאי בועות הסבון. פתאום, טריקת הדלת ניתקה אותי ממחשבותיי באחת. כמעט שצחקתי מתוך הקלה. כוחו של דמיון!

בהמשך, אבל, מדי פעם, כשהייתה לי שעה פנויה לעצמי, הייתי בכוונה תחילה מדמיינת את עצמי מתמודדת עם אובדנו של אבא. הייתי עוברת במוחי את שלבי האבל וחווה את הכאב האיום. אולי, אמרתי לעצמי, אם אכין את עצמי רגשית לכך, הפרידה תהיה קלה יותר כשיחליט הקב"ה כי הגיע הזמן.

ולא ידעתי.

חשיבה פרואקטיבית עבדה מצוין עם מקרים כמו התקפי זעם של ילד או מיץ שנשפך בשעה שההסעה מצפצפת בחוץ. כאב, אבל, כאב אמיתי, קורע, שובר, שותת דם, אי אפשר לחבוש מראש. לעולם לא אשכח את היום כשאמי התקשרה אלי לבשר לי את הבשורה הקשה. הייתי בהלם. אני זוכרת שהדחקתי את העובדה הזו עמוק בירכתי המוח ומשקיעה את עצמי במטלות היום-יום בלהט שלא ידעתי עד כה. הייתי לוקחת את ילדיי לספריה ואופה איתם עוגיות. הדלקתי מוסיקה עליזה שעה שרחצתי אותם והגשתי להם את ארוחת הערב. בעלי נדהם לראות את כוחות הנפש שגיליתי. אולם בכנות, אני חושבת שבתת המודע, הייתה זו הדרך שמצאתי להתגונן מפני הדיכאון שמבואו חששתי כל כך.

היה זה ערב סוכות. תקפתי את המטבח, ממלאה את הסירים והתנור בקצב מסחרר, כשבין לבין אני מגיחה החוצה לקניות של ערב חג. אבי אמור היה לעבור ניתוח קשה מיד לאחר החג. בחרתי לחיות במעין הכחשה. בדיוק שנה מאוחר יותר, שנה איומה עמוסה בתפילות ובדמעות ובתקוות מהבהבות, עזב אותנו אבא לאנחות. שוב היה זה ערב סוכות. ישבנו ‘שבעה’, אפופים במין ענן בלתי מציאותי, ערפל כבד שמטשטש את החושים כולם. אנשים לא הפסיקו להגיע. אנשים מכל שכבות הגיל, מכל הזרמים, אנשים שהכרנו וכאלו שלא הכרנו, כשלכולם מכנה משותף אחד – כולם באו לחלוק כבוד אחרון לאיש שעזר להם, לאיש שליבו נגע בליבם באופן איש, מותיר את רישומו לעד.

כשאני חושבת על כל שבוע ‘השבעה’, אני נזכרת בדמעות שאין להן סוף. דמעות רותחות, קורעות, עמוקות, שעלו מהמקום הכי פנימי שבנשמתי, דמעות שעצרו את נשמתי וסנוורו את עיניי ואיימו להטביע את נפשי. עם כל אדם נוסף שהגיע, עם כל סיפור נוסף שסופר, זרמו הדמעות שוב, חמות וגדולות ומלוחות, דמעות על האדם שאהבתי כל כך ושיותר לא יהיה איתנו. אבא היה בעל בית פשוט, אבל הוא הקרין גדלות. הוא היה אדם עדין, שלא החזיק מעצמו. כמו רוח קיצית נעימה, היה בו משהו רך ומרגיע. הוא אף פעם לא הפיל את עצמו על אף אחד ותמיד קיבל את כל אדם כמות שהוא.

כל חייו הקדיש את עצמו לצדקה וחסד, מעניק את עצמו לאחרים בצורה שבה אנשים משקיעים את עצמם בתחביבים שלהם. בשבילו, הנתינה לא נועדה בכדי לראות את שמו חקוק על לוחות מתכת או דפי זהב בחוברת המחולקת למשתתפי הדינר. הוא היה נותן את עצמו בצורה הכי שקטה שאפשר, מבלי לצפות לתמורה, אפילו לא לתודה. האמת היא, שהמילה ‘לצפות’ אינה המילה הנכונה. הוא מעולם לא היה זקוק למלית תודה. הוא היה מלא עד גדות בסיפוק מכך שהצליח להיטיב עם זולתו.

בדרכו השקטנה והעדינה, אבי אהב את החיים. לא הייתה בעיניו הנאה גדולה יותר מלראות אותנו, הילדים, נהנים, שרים, רוקדים, משתעשעים. הוא תמיד היה מוקדם מהטבע, מיופיים של עלי השלכת או ממראה ציפור נדירה שנחתה על העץ בשכונה. הוא אהבת והעריך כל דבר בעולמו הנפלא של הבורא.

אבי חי ונשם כל ימיו את לוח השנה היהודי. בחודש אלול, ידעתי זאת ממילות השיר שהתנגן על שפתיו: "בראש השנה ייכתבון וביום צום כיפור ייחתמון… ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה". הוא היה עוסק אז בענייניו מתוך כובד ראש וחשבון נפש, כמו אדם העומד לפני ביקורת מס. כשהגיע ליל הסדר, הוא נראה היה אצילי כל כך, וכשקרא את ההלל, הוארו פניו באור מיוחד. כניצול שואה, הוא ראה בכל מילה עדות לגאולתו האישית. מי שראה את אבי בשבתות ובחגים, לא יכול היה להישאר אדיש ליופייה של היהדות.

וכעת הוא הלך.

שבוע ‘השבעה’ חלף, ומשפחתי חיכתה לי בבית, מצפה שאקשור חזרה את החוטים שנפרמו…

(באדיבות מגזין "הבית שלנו")