ובלי לעבור לממתינה

 

 

ימים ספורים לפני חג הפורים נפגשנו מספר חברות למפגש חברתי. וכמו חבורת נשים אופיינית, שרוצה להצדיק את תשעת הקבין של הדיבור שנפלו בחלקה, דיברנו על דא ועל הא. השיחה גלשה והתבייתה באחת על נושא מרכזי שנראה היה שהסעיר את כל הנוכחות, והוא – חג הפסח המתקרב והניקיונות שמביא עמו.

 

יכולתי גם אני להישאב אל עומק הדיון המרגש, אך ה’ בחסדו זיכה אותי להביט לרגע על כל הנעשה, מבחוץ, כמשקיפה מן הצד.

 

ומה ראיתי? עולם מוזר ראיתי… חבורת נשים, רגע לפני פורים – מדברת במלוא המרץ – על פסח!

 

התמונה שהשתקפה לעיניי יכלה בקלות לגרום לי לגיחוך, אילולא ידעתי שגם אני, בזמן אחר, במקום אחר, יכולתי להישאב לכך בכזו קלות. לחיות את הרגע הבא – במקום את הרגע הזה.

 

בפורים – לדבר על הניקיונות של פסח, ובפסח – על הנסיעה למירון בל"ג בעומר, ובל"ג בעומר – על מאכלי חג השבועות, וחוזר חלילה. ואף פעם לא להיות בהווה, לא להרגיש את העכשיו, גם אם הוא עכשיו נפלא כל כך כפורים. אלא תמיד להיות עם עיניים נשואות אל העתיד, אל הרגע הבא. וזה קורה לנו יום יום, רגע רגע. מתי לאחרונה שטפת כלים וממש היית שם, בתוך הסבון והמים, ולא חשבת על הוויכוח שהיה לך אתמול עם הבוס? מתי זכית לדבר עם הבן שלך וממש להקשיב לו, ולא להריץ בראש את כל "הכביסות" שעוד מחכות לך?

 

רבות כבר נכתב ונאמר על כוחו של הרגע הזה, על החשיבות הרבה של "לחיות את ההווה", לחוות את מה שהוא מציע לנו כאן ועכשיו – טוב וקושי כאחד. אך תמונת המצב שהבזיקה לי לרגע, באותו היום, קצת לפני פורים, המחישה לי את העניין, יותר מכל הספרים שקראתי והסדנאות שהשתתפתי בהן, שעסקו בנושא.

 

 רבי נחמן מברסלב בעצמו היה ממובילי השיטה:

 

 

 

כמה כוח יש ל"היום". ובכל זאת, בכל פעם מחדש, אנחנו נשאבים מבלי משים אל המחר. ומפספסים את כל השפע, הטוב, והאתגרים שה"היום" רוצה להציע בפנינו.

 

השתתפתי פעם בסדנה לצמיחה אישית המושתתת על עקרונות החסידות. השיעור הראשון עסק בכוחו של הרגע הזה, ובסופו נתנה לנו המנחה משימת תרגול לבית – התבקשנו במשך השבוע לייחד לנו באופן חד פעמי 5 דקות שבהן לא נחשוב על שום דבר מלבד מה שאנו עוסקים בו באותו הרגע.

 

נשמע פשוט, אה? גם לי זה היה נשמע קליל, אבל חכו עד שתנסו את זה בבית (ותנסו את זה בבית!).

 

את חמש הדקות שלי בחרתי להעביר בקריאת תהילים. "ללכת על בטוח", חשבתי לעצמי. בסך הכל עלי לדאוג שבזמן קריאת המזמורים – אצליח להתכוון כראוי, והופ – הצלחתי לחיות את הרגע הזה.

 

פשוט, פשוט, אבל בתכל’ס – ממש לא פשוט. התחלתי לקרוא תהילים ופתאום קלטתי שבעת קריאת הפסוק הראשון, אני כבר חושבת על השני, ובשני – אני כבר נושאת עיניים אל השלישי. ובזמן קריאת המזמור הנוכחי, אני חושבת כבר על המזמור הבא בתור… הדף עדיין לא הסתיים, והנה אני כבר הופכת לדף הבא…

 

במפגש הבא, גיליתי שאני לא הלוזרית היחידה בקבוצה. כמעט אף אחד מהמשתתפים לא הצליח לבצע את המשימה "הפשוטה" הזו בשלמותה. מקסימום דקה-שתיים של הצלחה להשתקע בהווה, ותו לא. לא הבנו עד כמה אנחנו שקועים בתוך מערבולת של מחשבות על העבר ועל העתיד, עד שלא יצאנו משם לרגע.

 

מכירים את זה שאתם נמצאים בחברת מישהו ולפתע מצלצל לו הפלאפון והוא כבר לא אתכם? (ואני לא מדברת על שיחה דחופה אלא סתם על ‘סמוֹל טוֹק’ קליל שיכול לקרות גם אחר כך).

 

זה דבר שתמיד מהמם אותי, למרות שאודה שלפעמים גם אני חלק מהעדר.

 

בזמן שאנחנו מדברים בפלאפון, למשל, ומנתקים את עצמנו מן המציאות העכשווית המתרחשת סביבנו – אנו מפספסים כל כך הרבה אנשים, חוויות, תובנות ואנרגיות שנועדו וחיכו לקרות דווקא אז, אבל אנחנו בוחרים להתנתק מהם ולעבור ל"ממתינה" (כי תמיד מקננת בנו ההרגשה שמעבר לקו מחכה לנו מישהו חשוב יותר, קסום יותר, משמח יותר).

 

בזמן שאנחנו עסוקים בלתכנן תוכניות אחרות לחיים שלנו, אנחנו מפספסים את החיים בעצמם.

 

אנחנו כל הזמן דואגים, ומצטערים, ומתלבטים על מה שהיה איתנו ועל מה שעוד יהיה, ואת הדבר היקר ביותר, שהוא החיים בעצמם, ההווה, שלא יחזור לעולם – אנחנו מאבדים שוב ושוב.

 

רבי אברהם אבן עזרא  מסכם זאת במשפט מאלף אחד, ואומר:  "העבר – אין, העתיד – עדיין, ההווה – כהרף עין. דאגה, מנין?"

 

ולהבדיל, גם ג’ון לנון מהביטלס, במשפט חכם לא פחות ("חוכמה בגויים – תאמין"), מכוון לדעת גדולים ושר: "החיים הם מה שקורה לך בזמן שאתה עסוק בתוכניות אחרות".

 

הלוואי ונדע להעניק לכל רגע את תשומת הלב הראויה לו, ולא לעבור לממתינה, לא לרגע הבא, או לרגע שלפני כן – כי אין שום דבר החשוב יותר עכשיו – מאשר העכשיו בעצמו.

 

אחרת, לא היה בוחר בו ה’ יתברך – שיקרה לנו דווקא עכשיו.

 

 

 

* * *