ילדים תחושתיים, איך מתמודדים?

איך מתמודדים עם ילדים תחושתיים, סביבה והערות לא מפרגנות? טליה לוי, אמא של נועה, ילדת תחושתית, מדברת על ההתמודדות מכלי ראשון.

4 דק' קריאה

טליה לוי

פורסם בתאריך 05.04.21

נועה שלי היא ילדה רגילה ואפילו מיוחדת, תודה לא-ל, בריאה בגופה ובנפשה, ילדה יפה ומתוקה.
 
ובכל זאת, לא הכל חלק. אפילו כמעט ולא זורם כמו שאנחנו רגילים. כי יש דברים בחיים, ולא מעטים, שאנחנו אפילו לא מקדישים זמן כדי ללמוד או ללמד את ילדינו, דברים כאלה שלומדים לבד עם הזמן ותוך כדי החיים. למשל, כמו להחזיק את הכף כשאוכלים או לשבת ליד השולחן כשמציירים, או פשוט להיות קשובים כשבאמת מרוכזים, לשתות מבקבוק בלי לאכול אותו בדרך. אצל נועה שלי זה אחרת.
 
כשנועה יושבת לצייר יש לה כל הזמן צורך לזוז ולנוע. גם היא פתאום התיישבה על הכסא התזוזה לא פוסקת, נעה מצד לצד כמעט בלי לשים לב.
 
בזמן הארוחה, כל האחים מקבלים את צלחת האוכל והסכו"ם, ובעוד הם אוכלים בצורה מתורבתת, נקייה וראויה, אצל נועה זה אחרת. היא, למשל, לא משתמשת בסכו"ם. לנועה יש לה כפות ידיים איתן היא מועכת, לשה וחותכת את האוכל, וזה עוד בלי לדבר על הצד האסתטי שבדבר.
 
'למה היא כזאת?' אני שואלת את עצמי, 'היא כבר ילדה גדולה, בת חמש'…
 
מאמרים נוספים בנושא:
החלום של כל אמא, ואחות טיפת חלב
אמא, קצת קשה לי
יש מקום רק לאהבה
לאהוב בלי ריטלין
 
עם הזמן הבנתי שיש דברים שלא קשורים לגיל, זמן או מקום, אלא לצורך. ולנועה שלי צרכים מיוחדים, ולא משנה העובדה שהיא נולדה רגילה בריאה ושלמה ב"ה. אחרי אבחון, נועה הוגדרה כילדה תחושתית. אם לא ידעתם מה זה אומר, הנה הסבר קצר על הנושא.
 
לילדים רבים יש בעיות בתחושתיות שלהם. הם מתקשים לווסת ולארגן את כמות ועוצמת הגירויים המגיעים אליהם דרך ערוצי השמיעה, המגע בגוף, בפה (סוגי מאכלים) וכדומה. אלה ילדים שמגלים רגישות יתר לתחושות שונות כשעל הסקאלה שני קצוות שונים ומנוגדים: הראשון – רגישות יתר, והשני – חוסר רגישות (תחושה).
 
רגישות יתר – זה מצב בו ילדים תחושתיים מתרגמים רעשים קטנים ושגרתיים בעוצמות כפולות ומכופלות, מה שגורם להם להיות מפוחדים, מכונסים, מתבודדים ומתגוננים. הרעש וההמוניות קשים להם וכל שינוי דורש התייחסות. ברוב הפעמים ילדים תחושתיים עם רגישות יתר נגעלים ממגע של חול, דבק בצק ושאר מרקמים.
 
חוסר רגישות (תחושה) –אם לנו קר בחורף ואיננו מסוגלים ללכת יחפים, או כואב לנו כשאנחנו נופלים, אצל ילדים תחושתיים עם חוסר רגישות ותחושה זה לא מורגש. המבנה הנוירולוגי שונה, חסר, לכן הם צורכים גירויים רבים. למשל, כדי להרגיש בחפץ או צעצוע הם ילחצו עליו חזק. אם ירצו ללטף בעל חיים זה לא יהיה מגע עדין, וכך גם עם חברים. החיפוש אצל ילדים תחושתיים בצד הזה של הסקאלה אחרי גירויים חזקים הוא תמידי והם כל הזמן בתנועה.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
הילדים המיוחדים של אלוקים
שלא יגמר לעולם
אני רק  השליחה
אי נוחות  מתוקה
 
הקשיים של ילדים תחושתיים בולטים ונגישים לאורך היום. למשל, הקושי לשבת רגועים, לסיים משימה עד הסוף, לרצות לחוש מגע בכל דבר או להיפך – להתרחק מכל מגע, הצורך להפעיל כוח, התנהגות אימפולסיבית או מצד שני פאסיבית. ואני, כאדם מבוגר, צריכה לקרוא בכל פעם את התמונה ולתרגם את ההתנהגות הזו, להבין את הצורך, ובעיקר – לגלות טונות של סבלנות, הכלה, אורך רוח ואהבה.
 
נשמע פשוט, הא? אז זהו שלא, באמת שלא!
 
לכל אחד מילדינו אנחנו צריכים לגלות אהבה, סבלנות, אמון, רוגע, לתת מרחב ותמיכה. לפעמים זה קל יותר, ולפעמים פחות. אנחנו בסך הכל בני אדם. כשהתנהגות הילד מקובלת בחברה, או כשאני בתור אדם מבוגר יכולה לצפות אותה, יותר קל לי לקבל אותה, מה גם שאני יותר בטוחה בתגובה שלי כנגד אם היא מתבקשת.
 
לעומת נועה שלי, שמייצגת את אותם ילדים תחושתיים, ההתנהגות שלהם לרוב שונה ובולטת. התגובה משתנה בהתאם לצורך העכשווי. הילד לרוב לא מודע למעשיו וקשה להבין אותו, וההשלכות של מעשיו לא תמיד נעימות.
 
תוסיפו לזה את גם תגובות הסביבה, כמו: "תראי איך הילדה שלך מתגלגלת בחול, היא מתלכלכת"… נו, לכי תסבירי שהיא רוצה להרגיש את החול וזו הסיבה שהיא טובלת את כל גופה בחול, כולל השיער והפנים, לעומת ילד אחר שמסתפק בשתי כפות ידיו כדי להרגיש את המרקם החולי.
 
או בבוקר שגרתי, כשמתארגנים לעוד יום לימודים. הזמן לא נעצר ואני מתקתקת את הילדים לקראת היציאה מהבית. תמיד אמצא הזמן ואשקיע במראה מסודר של הילדים – בגדים נקיים ושיער אסוף עם קוקיות מתאימות – למרות הלחץ, שתהיינה מסודרות ונקיות כשהן מגיעות למסגרות הלימוד. את נועה זה ממש לא מעניין אם השקעתי זמן ומאמץ. אם היום הצמות מציקות לה היא תפרק אותן מול עיניי המשתאות, למרות שאתמול הן היו נוחות ונעימות…
 
או באירוח חורפי אצל הסבתא בירושלים. כולם לבושים ועטופים בשכבות, רוצים להרגיש חמימות, וגם כדי לא להתקרר. אבל נועה? לא, נועה צריכה לקלף מעליה את שכבות הבגדים, להוריד את החולצה, לחלוץ נעליים, אפילו את מגע הגרביים היא לא אוהבת. לא פעם היא מנסה להיפטר גם מהחצאית, שלא לדבר על הסוודר שנראה מאוד מיותר בעיניה. זה לא מרגיש כל העסק הזה של הבגדים. ושוב, אני כאדם מבוגר צריכה לתמרן בין הצורך שלה לתחושה, ובין השמירה על חום גופה שלא תתקרר. בין העקשנות שלה לקלף את הבגדים ובמהירות, מול העובדה שהיא ילדה גדולה וצריכה לשמור על צניעות. בין הבכיות והנדנודים שלה, מול הערות "מעשירות" מהמשפחה עד כמה חשוב לחנך, לשים גבולות וללמד את הילדה, ובעיקר כשזה בא עם צמד המילים הרשמיות "תסבירי לה".
 
לא משנה כמה אקרא או אלמד את הנושא, תמיד יש הרבה הפתעות. אני יכולה להבין אותה, אבל לא תמיד לאפשר לה. לפעמים בא אני לצעוק לכולם 'תבינו אותה, היא כזאת!' למרות שגם אני לא תמיד מבינה ויודעת לתת את ההסבר הנדרש במצבים מסוימים.
 
יש גבול לכמה שאפשר לספוג ולהכיל בלי להתפרץ, אבל זאת העבודה שלי. זאת השליחות שלי! מצד אחד יש לי זכות להעניק לכל אחד מילדיי חום אהבה, זמן אישי. לעומת נועה'לה, שאצלה זה פי שלוש!
 
ומצד שני, לסנן את תגובות הסביבה, לדעת שההערות והביקורת לא קשורות אלי. אני יכולה להשתדל, אך התוצאה מכוונת מלמעלה. לפעמים אני זוכה לראות איך הפעילות מניבה תוצאה ונועה יותר רגועה, מסוגלת ומתקדמת, ולפעמים לא. התוצאה לא מעידה על חוסר השקעה והיא גם לא מדד לאימהות שלי.
 
נועה שלי היא הילדה שאלוקים נתן לי. ויחד איתה הוא נתן לי את כפית האוכל אותה היא צריכה, את הכוחות להעניק לנפש שלה כדי שתצליח לגדול, לצמוח ולפרוח, למלא את השליחות שלה בעולם הזה.
 
ואני מאמינה בזה.
 
ואני מאמינה בנועה.
 
כי אם לא אאמין בה, איך היא תאמין בעצמה? אם אני לא אתאזר בסבלנות, מי כן? בורא עולם בחר בי להיות הצינור של הנשמה המיוחדת הזו, ואני שמחה ומודה על כך כל יום.
 
כשיש לך ילד תחושתי, ולא משנה באיזה צד של הסקאלה הוא נמצא, אחד הדברים הנפלאים שאתה מקבל זה לב מבין ומרגיש, לב שיודע לקבל ולהכיל גם את מה שלא רגיל ושגרתי.
 
 
* * *
טליה לוי (BA בחינוך) עוסקת בתחום כבר 12 שנה. מדריכת כלות מוסמכת. ניסיון רב בתחום הכתיבה והחריזה, עוסקת במודעות נפשית ורגשית על פי תורת החסידות. נשואה ואמא לארבעה. ליצירת קשר: talyalevi226@gmail.com

כתבו לנו מה דעתכם!

1. טליה

כ"ו טבת התשע"ד

12/29/2013

משי יקרה! תודה על הפירגון, רק בשמחות.

2. טליה

כ"ו טבת התשע"ד

12/29/2013

תודה על הפירגון, רק בשמחות.

3. טליה

כ"ו טבת התשע"ד

12/29/2013

שמחה לשמוע. שמחה לשמוע שהנושא נגע לך והתחברת. ותודה על הפירגון. מוזמנת להמשיך לעקוב…

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה