כי שם האלוקים

דווקא בתוך הארון החשוך והמפחיד
אין מפלצת כמו שנדמה לנו, אלא שם
נמצא את מה שאנחנו מחפשים. בתוך
הערפל, שם נמצא האלוקים.
 
 
רבי נחמן מברסלב עוסק רבות בעניין המניעות. ולא בכדי בחר הצדיק להתמודד עם הנושא, שהרי הרי ברור שכל יום ביומו, לפחות כמה פעמים ביום, אנחנו מרגישים צמצום וצער ממשהו שאנו רוצים אך הוא נמנע מאיתנו.
 
וכמו ילדים קטנים, אנחנו מצטערים על הדברים הקטנים ביותר. למשל, אם קרה לי משהו נהדר שרציתי לחלוק עם אחותי, אבל כשהתקשרתי אליה היא לא ענתה, ההרגשה באותו רגע הייתה של החמצה, של פספוס וכישלון, ואני מצרה על כך. זו כמובן דוגמה זוטרה שכנראה לא תעיב על מצב רוחי הכללי, אבל בהחלט יש דוגמאות בוטות יותר שעלולות לגרום לנו להתהפך מקצה לקצה, לטלטל אותנו ואת כל סביבותינו, כמו למשל הטלפון מהבנק במקרה הטוב, או מהרופא במקרה הרע.
 
באותו רגע שבו מתקיימת הסתירה בין המציאות עם הרצון שלנו, אנו מרגישים סוג של חושך. ככל שהניסיון קשה יותר, כך מתגברת האפלה מסביב. מתוך הערפל שנוצר אנו מאבדים כיוון עד כדי בלבול הדרך, ואז יש סכנה ליפול לייאוש ועצב גדול. לכן מציין רבי נחמן מברסלב, בספרו ליקוטי מוהר"ן, את עניין המניעות, כדי לחקור את אותו מקום ולהבינו באמת. המסקנה המפתיעה היא תמיד אחת: "אין מניעות כלל". המניעה היא דווקא אמצעי להתקרב לקדוש ברוך הוא.
 
בספרו (תורה קט"ו) הוא מדבר על מעמד הר סיני. ונסו לדמיין את זה: אש בכל מקום, קולות חזקים ומעוררי מורא, עשן יוצא מההר, וקול שופר שמעורר את הנפש לתשובה. בני ישראל לא יכולים לעמוד בחוויית החושים הזו, הם נבהלים ומתרחקים לאחור. אבל משה ריבנו דווקא צועד בבטחה אל תוך הערפל. בתוך החשכה, העשן והקולות הרמים הוא מתקרב להר כי הוא יודע ששם נמצא האלוקים.
 
גם בני ישראל יודעים ששם נמצא האלוקים, אבל הם מפחדים ומבקשים להתרחק. לעומתם, הצדיק שמבקש תמיד את קרבת הבורא צועד אל עבר מה שנראה כמו תופת בלי עוררין ופחד, כי יש לו דעת להבין באמת שהקדוש ברוך הוא נמצא גם בתוך החושך הכי גדול.
 
כשאנחנו רוצים לחזור בתשובה מתעוררת עלינו בשמים מידת הדין. כאילו אומרים: 'זה נחמד שיש לך כוונות טובות לגבי העתיד, אבל העבר שלך מוכיח אחרת. האם תצליח להשתנות? האם אתה לא חייב על העבר שלך?'
 
זה כמו הילדים שלנו. כשבתי אומרת לי "אמא, אני מבטיחה שאני אוכל ארוחת צהריים, רק תתני לי עכשיו לחם עם שוקולד, ואחר כך אני אוכל את כל הקציצות". אני יודעת שבתי מתכוונת באותו רגע לאכול את כל מה שאגיש לה. אבל אני גם יודעת שאתמול היא הבטיחה את אותו דבר ולא הצליחה לקיים. הרי זה כמעט בלתי אפשרי בשבילה לאכול פרוסה ואחר כך גם לסיים את מה שיש בצלחת. לכן אני מעוררת עליה את הדין ומונעת ממנה את הפרוסה עם השוקולד (בהבטחה שהיא תגיע לקינוח). כמובן שבתי בוכה ומתרגזת. באותו רגע היא נמצאת בחושך מוחלט.
 
גם בורא עולם חייב להסכים עם הדין שמגיע לנו כשמתעורר אצלנו הרצון להשתפר ולהשתנות. כמו שאני חייבת למנוע מילדתי את רצונה, כדי שתגדל ותתפתח כראוי, כך חייב אבא שבשמים להסכים עם המניעה שגזרו עלינו. אך מכיוון שהוא מלא בחסד והוא אוהב אותנו עד בלי סוף, הוא, יותר משהוא אוהב את הדין ואת המשפט, מסתיר את עצמו בתוך המניעה. תחשבו על זה כמו על משחק מחבואים. דווקא בתוך הארון החשוך והמפחיד אין מפלצת כמו שנדמה לנו, אלא שם נמצא את מה שאנחנו מחפשים.
 
לכן מתקרב משה רבינו אל הערפל. הוא יודע שדווקא שם נמצא האלוקים. וכל מי שהוא בר דעת, כלומר שיש לו איזו תפישה במציאות של הקדוש ברוך הוא בעולם הזה, צריך להבין שדווקא בתוך החושך הגדול של המניעה נמצאת הקרבה הגדולה ביותר, הדבקות בקדוש ברוך הוא.
 
שנזכה להבין בכל עת שהחושך והערפל הם בעצם האור הכי גדול.