לאכול פה ושם

בקושי תמצאו אותי אוכלת ליד השולחן בפינת האוכל או ליד זה שבמטבח.

איפה כן?

לרוב זה יהיה ליד שולחן העבודה שלי, שם אני אוכלת תוך כדי העבודה. מה שאומר, שאת הארוחות שלי אני צורכת כשאני עומדת ליד השיש או ליד כיור במטבח…

האמת, לקרוא לאכילה הזו ארוחה זו תהיה הגזמה פרועה לכל הדעות. זה יותר נשנוש מאשר אוכל. כן, זה מביך להודות בזה אבל אני מאלה שאוכלים פה ושם, אכילה פזיזה בלי שום מחשבה מקדימה. אני סורקת את המקרר והארונות… חתיכת גבינה צהובה, כף או שתיים של חמאת בוטנים, כמה קרקרים… רגע! הנה יוגורט, גם אותו אוכל. אמממ… עדיין רעבה. אולי טוסט?…

כמו שאתם מבינים, הרבה דברים מרכיבים את ה'ארוחה' שלי…

ואם לא די בזה, אז לפעמים אני אפילו לא מבינה שאני אוכלת עד שאני נוגסת כמה ביסים ממה שאני מחזיקה ביד. כלומר, אני יודעת שאני אוכלת אבל זו לא הייתה החלטה של המודע אלא רפלקס טיפשי.

לא אספר לכם כמה דיאטות התחלתי ופתאום מצאתי את עצמי אוכלת משהו שלא היה בתפריט השמרני שלה. "אופס, אני בדיאטה…." צחקתי לעצמי כשחשבתי למה לא זכרתי את זה שכשהוצאתי את החטיף מהארון וחלק ממנו כבר אכלתי.

ככה זה היה כל השנים. התיכון היה תחילתה של ההחמרה לקראת השנים הבאות. וזה לא שאני לא רוצה לבשל. אדרבא, אני נהנית לבשל ולאפות. בקלות אני מכינה ארוחות על בסיסי יומי וטעימות. אבל כשזה מגיע לאכילה עצמה, אני רוצה את הפשוט ביותר מבלי להכין אותו. למה? כי אין לי זמן.

בכל אופן, הגוף שלי התחיל לשלוח מסרים חדים וברורים שהוא לא אוהב את צורת האכילה שלי. בשנה האחרונה גילו לי חמישה סימפטומים לא תקינים שקשורים כולם לדיאטה. כולם נגרמו מהרגלי האכילה שלי, אך הם גם יכולים להירפא על ידי שינוי ההרגלים האלה. ומכיוון שהכל מאת השם, הייתי משוכנעת שהדיאגנוזות הללו הן קריאות התעוררות מהשם.

אני צריכה לעשות שינוי, ועכשיו. הבריאות שלי מתדרדרת. השם שולח לי סימנים מאוד ברורים כמו שלטי ניאון מהבהבים בתוך העיניים: "ג'ניפר! תדאגי לגוף שלך!"

מאמרים נוספים בנושא:

דיאטה? לא נשארים רעבים!

לרדת במשקל עם ד"ר גילה גבריאלוב!

לב לאבן – ראיון עם הגמולוגית ד"ר גילה גבריאלוב

פעולות פשוטות לבריאות

לאהוב את עצמי

היוגה של המזון

הנכס הכי יקר שלנו

אל תגיד מחר

האזורים הכחולים

משברי דיאטה

יש מה להפסיד
בריאות? הכי טבעית שיש
מה בתפריט?

הקשבתי והבנתי את המסרים, אבל לא יישמתי. זה די מביך לחשוב כמה כסף הוצאתי על רופאים שכולם, בלי יוצא מן הכלל, אמרו לי את שורת המחץ: ג'ניפר! כנסי למשטר דיאטה! או שפרי את הרגלי האכילה שלך!

זה לא קל. באמת שרציתי אבל זה לא היה קל בכלל. לפעמים, הייתי חולמת בהקיץ על איזה כדור או תוכנית ש"תתקן" אותי, כך שאמשיך את האכילה ההזויה שלי מבלי להתאמץ הרבה.

והיו לי ים של תירוצים למה לא להתאמץ ולעשות משהו עם עצמי. אם שאלתם, אז הנה העיקריים שבהם:

"אבל אני אוכלת כמעט 100% אוכל אורגאני!"

"אני בקושי אוכלת 'אוכל לבן' (קמח, סוכר, לחם ועוד)!"

"עדיף לנשנש פה ושם עדיף על ארוחה מלאה וכבדה!"

לא מזמן יצרתי קשר עם הרב אליעזר רפאל ברוידא בגלל עניין מסוים. בחשיבה המוגבלת שלי לא קישרתי אותו לבריאות או להרגלי האכילה שלי.

התגובה שלו?

לוודא שאני מברכת על האוכל לפני ואחרי.

בום!

הקב"ה באמת רציני בעניין האוכל, הא?

התחלתי ללמוד לברך את הברכות עוד באותו יום. כן, היו פעמים ששכחתי, והיו גם הפעמים המביכות עם ההרגשה המוזרה (בהתחלה) של אמירת הברכות ליד אנשים. יותר מכל דבר, זה גרם לי להבין ש'אכילת הפה ושם' היא לא הדרך הנכונה לאכול ממיליון ואחת סיבות.

כי לעמוד במטבח ולחטוף מפה ומשם ואחר כך לנסות לברך את הברכה הנכונה – זה לא קל. זה גרם לי להבין איך לקחתי את כל תהליך האכילה כמשהו מובן מאליו – מלהודות על האוכל ועד למקום בו אני מכינה אותו. וזה עוד בלי להזכיר את הברכה על המקום בו המשפחה יושבת לאכול אותו ביחד. אכילת הנשנושים והפה ושם שדדה ממני את כל הזמן לנוח, להתנתק מהעבודה, להתחבר למשפחה שלי ולהעריך את מה שהקב"ה נותן לי.

אני חושבת שייקח קצת זמן עד שתוכנית – "שבי ואכלי ארוחה אמיתית ותגידי תודה" תהיה חלק אוטומטי בשבילי. אבל אחרי שבוע בתוכה, אני יכולה לומר לכם שאני לא רוצה לחזור לסגנון אכילת הפה ושם שוב. לעולם לא!

כי החיבוק הכי גדול, מבורך ואוהב שאפשר להרגיש – הוא לומר בפה ובלב תודה רבה לבורא עולם על כל הברכות שבחיינו!