לעשות או לא לעשות?

"משעמם לי" הם צווחים, הילדים המתוקים שלי, בעודם מרוחים על הספות. אני מתרוצצת בכל הבית, אגלי זיעה מבצבצים על פני, אוספת צעצועים מהרצפה, מכניסה עוד מכונה ושוב נכנסת למטבח להכין עוד אוכל.

מהסלון אני שומעת עוד צווחות. הם רבים ביניהם, והופ, שוב מתחילה אווירה אגרסיבית. להתערב? לחנך? עוד פעם לומר ש"זה ממש לא מקובל עלי" ולהיתקל באוזניים ערלות? מה אני עושה לא נכון? ואיך יכול להיות שאני עושה כל כך הרבה ועדיין כלום לא מספיק?!?

"טוב, אז אמא אפשר במחשב?"

"הרגע אמרתי לך לסגור אותו. ראית מספיק".

"אבל משעמם ליייייי".

"תקרא ספר או שתעשה את חוברת העבודה לחופש שקניתי לך" אני עדיין מנסה, אופטימית ללא תקנה…

"לא בא לי. זה משעמם. אז אפשר ממתק במקום?" הוא מבקש בקול מתחנחן.

"בשום פנים ואופן לא! השעה רק עשר בבוקר. תאכל קודם משהו מזין", עדיין מנסה להיות חינוכית.

"אז מה אני אעשה?" הוא ממשיך.

מאמרים נוספים בנושא:

כבר לא ילדה

הוא שוב פה, החופש הגדול!

כולם בחופש

חופשה עם מסגרת

מסיימים בכיף

למה חופשה?

ילדים מושלמים

זה מתחיל בדוגמה אישית

פירות האמונה

פרחים יקרים

חתיכות של סבון

הצלחתי לא לקלקל

'מה אני אעשה?' אני שואלת את בוראי, את ריבון העולמים. זה שנתן לי את הזכות הזאת והפקיד בידיי חמש מתנות מופלאות. 'מהן הגדרות התפקיד?' אני שואלת אותו. 'איפה הוא מתחיל ואיפה נגמר? כי נכון להיום, אוגוסט מהביל וחם, חמישה ילדים בגילאים שונים בבית כל היום, ואמא אחת שאמונה על ה-כ-ל-?!? ככה זה אמור להיות? אולי אני אמורה להיות אמונה רק על הצד הטכני (כמו עוזרת, מבשלת, נהגת ומטפלת)? הרי רק בתחום הזה אני עושה עבודה של ארבעה אנשי מקצוע לפחות. או אולי, אני צריכה להתמקד בלתת מענה לצד הרגשי – להכיל אותם, להבין, להיות אוזן קשבת? או שאשקיע בלפתח אותם. הרי הם ממש נבונים ובעלי כישרונות. אפשר לעשות להם כל מיני סדנאות מיוחדות, לאתגר אותם, לעזור להם לממש את הפוטנציאל החבוי בהם. או שמא כדאי לי לקחת אותם לאטרקציות? להסתובב אתם בכל מיני מקומות, להראות להם את הארץ היפה שלנו…

'בכל מקרה, אני מבינה שאני לא מסוגלת לקיים את כל אלו ביחד. רק הטיפול השוטף בבית, במיוחד שכולם נמצאים בו כל היום, גוזל ממני את מרבית כוחותיי. אולי הזדקנתי, אולי זה החום, אולי כבר הבנתי שלא משנה כמה אשתדל, לא אוכל לשלוט על כל החזיתות. כנראה שבסוף זה ערבוב, מישמש של הכל יחד, כשבעצם, אף אחד מכל התפקידים אי אפשר לקיים בשלמות, עד הסוף. אבל מה אתה מצפה ממני?' אני שואלת את בוראי. האם רק לפעול בפשטות, לעשות את מה שצריך? לטפל בפרטים הפיזיים, הטכניים? האם אני אמורה גם לדאוג לבידור לילדים הגדולים והקטנים גם יחד? האם להמשיך לדרוש, לחנך? או פשוט, לשחרר ולקוות שיהיה טוב? כי ככל שהילדים גדלים אני מבינה שהתשובות ה"חינוכיות" כבר לא עובדות עליהן. זה כאילו שיחה ידועה מראש, שהם שוטחים טענותיהם על העולם ואני עונה את התשובות "ביי דה בוק", את אלו שהם שמעו כבר מיליון פעמים ושמשעממות אותם כבר'.

אתמול בתי שכבה לצדי במיטה ואני קראתי ספר. היא רצתה לדבר, אבל כל מה שהוציאה מהפה היה נשמע לי חסר טעם, חיצוני, מתלהב מהבלי העולם הזה. ידעתי שלא יעזור ברגע הזה אם אנסה להחזיר אותה לעיקר. היא לא רוצה לשמוע, גם אם זה נאמר בנעימות זה ממש לא מעניין אותה.

"אמא, תדברי איתי" היא ביקשה, "אני רוצה שנעשה כיף כמו כל החברות שלי" הפצירה בי בבכיינות.

לא הזכרתי לה כמה היא לא אוהבת שאני עושה השוואות עם אחרות. אז פשוט שתקתי. באמת לא ידעתי מה להגיד. ניסיתי לברוח שוב ושוב אל הספר שלי, אבל היא דרשה את שלה. מה אעשה? שכבתי בחוסר אונים. זה הרגע הראשון במהלך היום שבו מצאתי לנפשי ולגופי מנוחה, ושוב נתקלתי בדרישה לתפקד. 'טוב' עשיתי חשבון עצמי, 'לדבר אני לא יכולה כי אני לא יודעת מה להגיד, לקום אני לא יכולה כי אני תשושה, אז מה כן?' פתאום נזכרתי שהיא מאוד אוהבת שאני מלטפת לה את השערות. התחלתי ללטף והיא השתתקה. ככה ישבנו יחד זמן מה, אני מלטפת וקוראת והיא נחה לידי. פתאום הבנתי, שלפעמים לא צריך לעשות כל כך הרבה – לא להיות אוזן קשבת, או מטפלת, לא להמציא משחקים ואתגרים, ולא ללכת לבריכה, לפעמים אפשר פשוט להיות. להיות נוכחת. בשקט, ברוגע. במגע או במהות.

לפעמים, אפשר גם לא לעשות כלום.

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com