לפטר את הנני הדיגיטלית

"אני יכול לראות תכנית?" שואל אותי הילד בתקווה שאסכים.

"לא, מותק" אני עונה ותופסת את עצמי לא להתפתות להיכנע ל"בבקשהההה" המתוק שלו, ומיד לאחר מכן מגיע המשא ומתן שהוא מאוד מצליח בו וגורם לי להרים ידיים. כן, יהיה קל מאוד לוותר רק לתכנית אחת (ועוד אחת ועוד אחת ועוד אחת…)

הפעם הוא מנסה טקטיקה חדשה. "אז גם לך אסור!" הוא מחזיר לי.

"בסדר, מתוק". אני גם כן מחזירה לו, והמבט על פניו אומר לי שזו לא התגובה לה הוא ציפה.

"טוב" אמר כשחזר למשחק הלגו שלו, "אני אוהב אותך".

והלב שלי נמס… "גם אני אוהבת אותך, ילד מתוק שלי".

אנחנו ביום השביעי של חיים נטולים דיגטליות. זה שינוי גדול. בן-לילה החלטנו להשתחרר מכבלי הטכנולוגיה, מהעולם הדיגיטלי ומבית הספר הדיגיטלי, ולחזור לספרים ולחיים ולימוד אמיתיים, מתכניות טלוויזיה (אפילו הכי חינוכיות) לזמן פנוי למשחקים והפעלת הדמיון והיצירתיות, ממשחקים בטבלט והסמארטפון ל"משחקים הפרמיטיביים" – קוביות, לגו ומכוניות.

זה קרה חלק הרבה יותר ממה שציפיתי, אבל זה ממש לא קל. גם אני הבנתי פתאום כמה נשענתי והייתי קשורה בכל מיני חבלים שלא נראים לעין ל"נני הדיגטלית" הזו, הבייביסיטר הדיגיטלית של דורנו.

צריכים שעה לסיים פרויקט? יוצאים לאכול בחוץ? בנסיעה? נני דיגיטלית התחילה לעשות בייביסיטר שעה ואז נשארה שם לעוד הרבה זמן. מהר מאוד התחלתי לראות כמה העבודה שלה משפיעה. אחרי הכל, זה חינוכי לא? הוא לומד טכנולוגיה ומקבל יתרון התחלתי, נכון? לא עבר הרבה זמן והזמנתי את נני-דיגיטלית לגור איתנו באופן קבוע. בהמשך? היא כבר התלוותה אלינו לכל מקום. היא הייתה המורה, הנני, החבר, וכלי השוחד בעזרתו הסחנו את דעתו של הילד. אני מתביישת לומר שלא פעם המשפט-איום "אם לא תעשה/תאכל/תלמד – אין תכנית/טבלט (ובשבילי זה בלי נני דיגיטלית)!" נשלח לחלל האוויר…

עכשיו זה קצת מצחיק אותי, אבל באותם ימים הילד שלי היה מאוד "מחובר", במיוחד בהשוואה לילדים בני גילו – חמש! רשימת המכשירים אותם הכירה לו נני הייתה ארוכה להפחיד, והיא זו שהחליטה איזו עצה דיגיטלית תכריע את המצב או איזה מכשיר דיגיטלי יירכש בפעם הבאה. למה? כי הוא קינא בטבלט של אחותו בת ה… שנתיים! היו ימים, אחרי שראיתי ילדים של חברות ממש מכורים לכל המכשירים אלה, בהם ניחמתי את עצמי עם "איזה יופי שהבן שלי לא בתוך כל הדברים האלה…"

מאמרים נוספים בנושא:

מכורה

אגודלים מכורים

הגנב מכף היד

המכורים
וידוי של מכור לשעבר
גנב הזמן, שמעתם עליו?

חוסכים זמן?

שורדי הפייסבוק

פילטרים בחינוך הילדים

תפילה של אמא

תפוחים נופלים

לקחת אחריות

לך בתי, מאבא

היו ימים.

ואז ראיתי את ההשפעות השליליות של הבייביסיטר הדיגיטלית על כולנו. חוסר מענה כשהוא שקוע בתכנית שהוא רואה, צריך היסח הדעת כדי לשבת ולאכול, מתעניין במשחקים בטבלט יותר מהנופים היפים בדרך כשאנו נוסעים לחופשה. בקיצור, כבר כמעט ולא נשאר עם מי לתקשר. ראיתי את זה אבל לא ידעתי איך עושים את זה, איך מתנתקים. כי האם באמת אנחנו יכולים להתנתק? איך זה ייראה? איך החיים יהיו ביום שאחרי?

הקב"ה, ברחמיו המתוקים והנפלאים, המשיך לשלוח לי מסרים. רמזים עדינים ומחשבות מנדנדות ומנקרות בראש שלא הרפו. ואז מאמר שהגיע לשולחני באותו בוקר. מחקר חדש מראה שתכניות ומשחקים דיגיטליים וזמן מסך פוגעים במוח, בדיוק באותה צורה שאדם נמצא תחת השפעת קוקאין! אצל ילדים מתחת לגיל 12, המחקר הראה שחשיפה במידה מסוימת שינה את תנודות גלי המוח ולקח כמה שבועות שהצריכו ניתוק מוחלט מכל המכשירים הללו, כדי להחזיר את הגלים לקדמותם. אצל ילדים שנחשבו מכורים לחשיפה דיגיטלית, לקח שנים כדי לחזור למצב הראשוני! והם עדיין נחשבים מכורים עם סיכון גבוה להרעה במצב.

הפעם, הבנתי את המסר של אלוקים. העברתי הודעה לבעלי – "אפקט מידי: אין יותר מכשירים, תכניות, משחקים וכל החברה הממוחשבים", ומיד פניתי לתכנון לו"ז היום החדש שלנו בחיים. נכון, אפשר להתווכח על העובדות של המחקרים, זה באמת לא העניין שלי. מה כן? ההרגשה המנדנדת והמנקרת הזו שאני צריכה לפטר את הנני הדיגיטלית, והמסר והרמזים שהקב"ה המשיך לשלוח לי כל הזמן בדרך.

מה למדתי אחרי שבוע?

שהבן שלי באמת אוהב לקרוא. הוא יכול לשבת שעה שלמה ולקרוא את הספרים המקסימים שלו. יש לו דמיון נפלא והוא יכול לבנות, לעצב וליצור דברים מעניינים בלגו, לצייר. ולא רק, הוא התגלה כאיש חסד קטן. הוא מאוד אוהב לעזור לאחרים בכל מה שאפשר, להיות שותף בפעילויות חברתיות. זמן האיכות שלנו מחוץ לבית הפך להיות משהו חיוני ותורם לקשר המשפחתי. הוא נרדם הרבה יותר נינוח, נראה לי שהאוויר הצח בחוץ בהחלט תורם לזה. וככל שהוא רואה אותי יותר פנויה ופחות עם הטלפון צמוד לאוזן והראש בתוך המחשב, קל לו יותר ליהנות מהמשחקים המאוד לא דיגיטליים והממוחשבים.

וכבונוס, ככל שאני פחות מחוברת לעולם הדיגיטלי גיליתי שהמחשבות שלי הרבה יותר בהירות, אני יותר עניינית, יותר ממוקדת, ותודה לא-ל, נוספו לי עוד שעות יקרות ערך ליום שלי. יש לי סדר יום יותר פרודוקטיבי, גם שעות העבודה שמצריכות ממני חיבור און-ליין מחושבות ומוגבלות, אין 'מריחה' של הזמן. הימים יותר יצירתיים ומניבים תוצאות מחייכות. הכל הוגבל ותוחם כדי לא לפגוע באורח החיים החדש שלנו.

אבל הכי חשוב, הקשר הנפלא בין בני המשפחה ובעיקר עם הילדים, שקיבל את המקום הנכון שלו בסולם העדיפויות של חיינו – המקום הראשון!