לרגע הזה חיכיתי!

"חיכיתי לרגע הזה בחיי, ממש חייכתי לו, והוא לא רגע משמח אלא דווקא עצוב וכואב… תגידי, גם לך יש רגעים שמחוררים לך את הלב?" היא שאלה אותי בעיניים דומעות.

הבטתי בה שותקת. ים של כאב ניבט מעיניה. החיים קשים אבל אנחנו לא כתבנו אותם.

כי איך אפשר לנחם כשהמתים קמים לתחיה? ומה גם, שהמתים האלה הם לא מתים פיזיים, נשמות שעזבו את הגוף, אלא משפחה קרובה, בשר מבשרה דם מדמה, שבחייהם מתכחשים לקיומה, אבל עכשיו שוב זקוקים לטובתה. "שוב רוצים לעשוק את זכויותיי הבסיסיות" סיכמה את כאבה.

היא יושבת מולי, מספרת לי על תקופה ארוכה בה נוצלה על ידי משפחתה הקרובה. על רמיסת זכויותיה בעבר הרחוק, שכל כך חי בתוכה בהווה. איך עכשיו כשאינה מועילה היא אינה קיימת. איך גם בזמן הזה, בזמן הגאולה הפרטית שלה, מצרים כל כך טבועה בתוכה?

מאמרים נוספים בנושא:

לקפוץ לאש

מי הגיבור?

ציפור שבורת כנף

אומץ של אישה אחת

אבל היא אישה אמיצה שלא חוששת להתמודד עם הכאב והעלבון. אישה שמתפללת לשינוי וחוזק. אצלה ההגדרה של ניצחון זה לא למראית עין, אלא ההרגשה בנפש.

"אז מהו הרגע הזה?" שאלתי בסקרנות.

"בעלות על נכס משפחתי מסוים" הסבירה, "ולא שידעתי על קיומו. אבל כל אלה שלא מתייחסים אלי שנים, פתאום מתקשרים ומבקשים ממני לוותר על חלקי עבורם. איך? איך הם מעזים?!? לא מספיק כל…." והיא שוב פורצת בבכי.

אחרי שנרגעה מעט המשיכה. "מילא, היינו בקשרים והיו מפגינים אכפתיות, אז באמת לא היה אכפת לי לתת, לעזור להם. אבל לא! מה, אין להם בושה?! הם לא באמת צריכים אותי, רק את החתימה שלי".

השיחה הכואבת עלתה שוב בפגישה נוספת, רק שהפעם כל כך רציתי לומר לה משהו. כי זה באמת כואב. מי לא רוצה משפחה אוהבת, תומכת ואכפתית?!? אין אדם בעולם הזה שלא רוצה להרגיש שייך ואהוב בלי תנאים! מי לא רוצה להיות מחובר לעץ המשפחתי שלו, לקרבת הדם שלו.

אבל לא תמיד יש לנו מה שאנחנו רוצים או היינו רוצים. וככל שנרצה עוד ונייחל ונחלום, זה יישאר רק בגדר חלום. עד שנאסוף את עצמנו ונבין שהישועה תבוא ממקום אחר.

אבל שתקתי. כרגע אני בתפקיד אחר. כרגע אני על תקן מקשיבה וזהו.

"הפעם אני לא מתכוונת לוותר" אמרה בנחישות, "אעמוד על הזכויות שלי, גם אם זה אומר לעמוד מולם. מול כולם…"

ואז היא זרקה את הפצצה לחלל החדר, "היה היום דיון בבית משפט. הם תובעים אותי. הם בצד אחד ואני בצד השני. הם שם, אבל גם אני. הם מרופדים בכמה עורכי דין, ואני הסתפקתי באחד. הם מיומנים ומציירים תמונה נוגעת ללב, אבל אני בקול דקיק עם האמת שלי מול השופט, מול עורכי הדין הזרים, מול משפחה שתעיד ותשמיע את קולה נגדי. עמדתי זקופה, נחושה להשמיע את דעתי בעניין".

היא לקחה הפסקה קצרה, שתקה ואחר כך המשיכה. "למרות הצלבותיו של השופט לאחר ששמע רק חצי תמונה, פרשתי בפניו את החצי השני. את החצי הכואב, אבל האמת שלי. הייתי חזקה למרות שהדמעות שטפו את לחיי. אלה דמעות של גיבורים" אמרה כשהדמעות זלגו מעיניה, כמו אלה שזלגו מעיניה שם, בבית המשפט.

"הם נפנפו בדרכים המוכרות שלהם, אבל לא פחדתי. ידעתי שאלוקים איתי, שגם אם זאת ההתמודדות שהוא מכתיב לי אז זה רק בגלל שאני מסוגלת. כי אלוקים מאמין בי! והוא בחר בי להוציא את הצדק לאור. הרגשתי שאני רק שליחה. רק צריכה להאמין בעצמי שאני מסוגלת להתמודד עם זה למרות שזה קשה. וכן, הגיעה השעה להשמיע שחור על גבי לבן… והתוצאה, כמובן, לא בידיים שלי".

היא שוב שתקה ועכשיו הסתכלה עלי. ידעתי שהמבט הזה אומר משהו.

"את יודעת, טליה, הרגשתי סוג של גאולה. חשבתי על משה רבינו שהיה כבד פה, ובכל זאת, העז לדבר מול המלך של האימפריה בהא הידיעה של אותם הימים – מצרים, לעמוד מול פרעה שהיה צעיר ולא מוכר, אבל משה עמד מול השליט הגדול הזה. מה היה הכוח שלו לומר את דבר הבורא בלי לחשוש? חשבת על זה? מה החזיק אותו נחוש, בטוח ועיקש מול המעצמה האדירה הזו?"

התחלתי לחשוב בראש שלי על התשובות לשאלות הנוקבות האלה, אבל היא לא חיכתה לשום תשובה.

"כי הוא ידע והרגיש שהוא בשליחות של הבורא, שהוא עם האמת והצדק" אמרה בנחישות שלא ראיתי אצלה כבר הרבה זמן. "ובמה הוא זכה?" שאלה-הקשתה, "לגאול את עם ישראל, להוציא את העבדים ממצרים משעבוד לגאולה! הוא זה שהוביל אותם בגאולה הראשונה שלהם. הוא הדליק להם את האור בחושך, הוציא אותם מן המצר אל הניסים והשפע במדבר" והיא עצרה למה שנקרא הפסקת נשימה.

אולי גם זה יעניין אתכם:

רישיון לנצח

כנגד כל הסיכויים

כשהגרוע מכל קורה

חצי הכוס המלאה

"ולא, זה לא מוגזם" המשיכה אחרי שמילאה מלוא אוויר את ריאותיה, "לכל אחד יש חלק מנשמת משה רבינו בתוכו, שהרי הנשמה שלו מחולקת לכל משה שבדור. ונשמת המנהיג שבדור, הניצוצות ממנה קיימים בכל אחד ואחד מעם ישראל. משם מקור הכוח. אין לי ספק שהחלק הזה שבתוכי עזר לי והתעצם בתוכי".

היא הסתכלה עלי, הרגשתי שעכשיו עומד לנחות עלי משפט המחץ. ואיך אני יודעת? לפי המבט שהיה לה בעיניים.

"ולא תאמיני! השופט פסק לטובתי! למרות כל העטיפות, האמת יצאה לאור. ועכשיו אני רוצה לתאר לך איך זה להרגיש בגאולה, לצאת ממצרים הפרטית. נכון, אני עדיין במדבר ורחוקה מארץ ישראל, אבל היעד ברור. אולם העבודה הנפשית שעסקתי בה עד כה פשוט משתלמת" היא חייכה.

"ולכל אלה שבאמצע הדרך של החיים, אל תתעייפו, יש שכר לפעולתכם! אנחנו לא יודעים מתי, אבל ברור שהוא מחכה ומזומן. תהיו חזקים".

ולא הייתה מאושרת ממני. כל כך שמחתי שיש לי חברה אדירה כזאת. לרגע הזה, לתגלית המדהימה הזו, חיכיתי.

* * *

טליה לוי (B.A בחינוך) עוסקת בתחום כבר 12 שנה. מדריכת כלות מוסמכת. ניסיון רב בתחום הכתיבה והחריזה, עוסקת במודעות נפשית ורגשית על פי תורת החסידות. נשואה ואמא לארבעה, ב"ה. ליצירת קשר: talyalevi226@gmail.com