מאמאזילה

מאמאזילה!

אני משוכנעת שכל אדם צריך להיות הורה כדי להבין מי הוא באמת. אף אחד בעולם לא יכול להוציא את הצד הטוב או את הצד הזוועתי והאפל שבכם, כמו הילדים שלכם. לא, אפילו לא בן/בת הזוג.

במבט לאחור, והגעתי איתו עד חנוכה, גיליתי משהו על עצמי שהפתיע אותי: אני שונאת עבודות אומנות ומלאכת יד, במיוחד את אלה שצריך לעשות בבית, כלומר עם הילדים.

שונאת!!! אבל ממש שונאת את זה. כי אני שונאת דבק. אני שונאת צבעים. אני שונאת לכל הדעות נצנצים. אני שונאת גזרי ניירות שמפוזרים על הרצפה. על כל הרצפה.

הילדים שלי רצו להשתתף בתחרות החנוכיות שנערכה בבית הספר שלהם, אז הסכמתי. מה כבר יכול לקרות? לצורך העניין, ואחרי חיפושים רבים, מצאתי חנוכייה נחמדה עשויה מקרמיקה ועץ שאפשר לעבוד עליה בשביל התחרות. באופן תיאורטי, הרעיון שלי היה מדהים. התחתית הייתה גדולה ועשויה מעץ עם כל מיני גילופים יפים ומעניינים, מעליה מונחת במרכז צלחת עם תשעה קנים יפים, צבעוניים ונוצצים, שהיה צריך לצבוע, להדביק, לפזר נצנצים, להוסיף ולגזור, להדביק (שוב) ולצבוע (גם, שוב). לא משהו שבנים אוהבים, אבל שיהיה. הילדים לא אמרו כלום אז למה לעשות מזה עניין.

הכנתי את כל החומרים, הצבעים, קערות המים לצבעי המים והמכחולים, הדבק, הנצנצים, ונתתי לילדים לעבוד. זה התחיל טוב, עד שהחבר הקטן והחמוד שלי חזר הביתה מהגן ורצה להצטרף לשעת היצירה. וכאן חברים, אני מציינת את נקודת ההתחלה של הסוף.

בזמן לא זמן, כל קערות המים התהפכו ונשפכו על הרצפה, הצבע נמרח על השולחן והכיסאות והילדים, והילדים עצמם כולם נראו כמו הקשת בענן. אחרי שניסיתי למזער את הנזק והבלגאן שנראה כמשהו שעומד לצאת מכלל שליטה תוך שניות ספורות, לא הצלחתי למנוע את הבלתי נמנע והגעתי לקצה גבול הסבלנות שלי. וכשהגעתי אליו, ממש במרחק נגיעת זרת ממנו, משהו מוזר פתאום קרה.

הלב שלי התחיל לפעום מהר. התחלתי להזיע. הידיים התחילו לרעוד. העיניים שלי התנפחו ובלטו החוצה. הנשימה שלי הפכה כבדה ומחוספסת עם קול מוזר והתחלתי להתעוות. הוורידים ברקה התנפחו וזנב מוזר יצא לי מתחת לחצאית והחל לזוז מצד לצד… באותם רגעים הפכתי ל… מאמאזילה!

"תראו איזה בלגאן!!! זה אסון! א-ס-ו-ן-!!!!" צרחתי בהיסטריה, תוך שאני מנסה לא להיתקל בצנצנות הנצנצים שנפלו על הרצפה. הנחתי את הידיים על הפנים כלא מאמינה, אבל כשהורדתי אותן ראיתי שהן מלאות בנוצצים הנוצצים הצבעוניים האלה שנמרחו לי על הפנים והמצח.

"אהההההה" צעקתי כשהידיים מורמות כלפי מעלה מול העיניים שלי, מבינה מה עשיתי. הזעם הפך בשניות לכעס שהתפשט בתוכי כמו אש בשדה קוצים.

מאמרים נוספים בנושא:

הולקא מאמא

סבתא פסיכו

עובדים בלהיות הורים

הם לא מעריכים אותי

אמא יקרה

פארטי טיים

ככה אהבה אותנו אמא

אהבה של אמא

אמא חיילת

ואז דברים נהיו מטורפים עוד יותר. לפתע פתאום, אש נורתה מהפה שלי. 'זה מגניב' חשבתי לעצמי. שלחתי את המבטים הזועמים שלי על צנצנות הנצנצים והקנים מהקרמיקה שנראו כמי שצוחקים עלי. "מה מצחיק אתכן, צנצנות קטנות ומעצבנות?!" שאגתי עליהן כשהן הצטופפו באחת הפינות. "אתן יכולות רק לקוות, אבל לא לברוח ממני!"… ריבונו של עולם, איך פתאום נהיה לי קול כמו של פרדי קרוגר מהסרט "סיוט ברחוב אלם"? למי אכפת. שוב הסתכלתי עליהן עם המבט הרע שהיה לי בעיניים, ואז נשפתי לכיוונן אש והם הפכו לאפר, "הא הא הא הא" צחקתי את צחוק הניצחון. האמת, באותו רגע פחדתי פחד מוות מעצמי.

החבר המתוק והקטן שלי, בן השלוש, הסתכל עלי עם רגשות מעורבים וים של סימני שאלה מעל הראש שלו, "זאת לא אמא שלי. מה, זאת באמת אמא שלי? באמת???" הוא כנראה חשב שהוא יכול לסדר את העניינים כשהתחיל לחקות אותי, "זה אסו (אסון)… אסו…"

תזמון מושלם! הידיים המפחידות שלי אחזו במשהו כבד מאוד (לא זוכרת מה זה היה, אולי השולחן של פינת האוכל?) אותו הרמתי באוויר. כששמעתי את קולו המתוק של החבר שלי שנשמע כמו אדם שניפח בלון הליום וחיקה את המילה 'אסון' שאמרתי, הנחתי את החפץ בחזרה במקום והפסקתי לירוק אש מהפה שלי.

ניערתי את הראש וחזרתי למציאות. 'רק רגע' אמרתי לעצמי. 'מה אני עושה? אני מתלוננת על הבלגאן שהילדים עשו אבל איזה בלגאן אני עשיתי! תראו איך הבית נראה… עכשיו יש לי יותר לנקות'. אוי… בעל כורחי, צחקתי על הטיפשות שלי. הוורידים ברקה הפסיקו לבעבע. העיניים חזרו למקומן הטבעי והנשימה שלי חזרה להיות אנושית. העור שלי, שבתהליך ההפיכה למאמאזילה נהיה ירוק, חזר לעצמו – ללבן המוכר שחייב לראות קצת שמש. הקרניים נכנסו לתוך המטפחת. זהו, הייתי כמעט אנושית שוב. רק הניבים בפה היו צריכים עוד קצת זמן להתכווץ ולחזור לגודלם האמיתי.

בסוף, אחרי אותו אחר צהריים של דם, יזע ודמעות, סיימנו את החנוכייה. תודה לא-ל, הילדים שלי חסינים לכל ההתפרצויות המאמאזיליות שלי (נראה לי שבאחד החיסונים שהם קיבלו כשהם היו קטנים היה נוגדן למאמאזילה…).

לצערי, זה היה אחד מתוך מיליון המקרים בהם אני הופכת למאמאזילה. אולי זה גנטי. אתם מרשים לי להאשים את אמא שלי? למה לא. בכנות, אני מרגישה קצת רע בלהיות מאמאזילה, כי הרבה אימהות מצליחות לשמור על קור רוח. איך הן עושות את זה? אולי זה רק כלפי חוץ ובבית הן מפלצות? כן, זה בדיוק העניין. עכשיו אני מרגישה טוב עם עצמי.

אני זוכרת שפגשתי פעם אמא עם ארבע בנות והיא דיברה איתם בקול דיבורי-שירי כזה, כאילו פרפרים התעופפו לה מהפה. הזדעזעתי, אבל מצד שני רציתי לפרגן לה ולבקש ממנה את הכדורים המיוחדים בהם היא משתמשת, כי זה לא היה נשמע טבעי בכלל.

האם יש דבר כזה בכלל, שאמא לא הופכת למאמאזילה אחת לכמה זמן? בכנות, אני לא חושבת. אז אני אומרת לכל האימהות שם בחוץ, כולל אותי, שכולנו צריכות להרפות. הקב"ה לא מצפה מאף אחד מאיתנו להיות מושלמות. הוא רק רוצה ומצפה שנעשה כל מה שביכולתנו לעשות. ולפעמים הטוב ביותר הוא גם מעצבן, וזה בסדר. אנחנו יצורים אנושיים, אחרי הכל. לפחות ברוב הזמן, נכון?

והנה כמה טיפים שיכולים לעזור לנו – לכל הסופר-מאמות העייפות, הלחוצות והעובדות: דבר ראשון, אכלו כראוי! אם לא תדאגו לגוף שלכן, מי כן? דבר שני, תנוחו קצת. מצחיק. נכון. דבר שלישי, העניקו לעצמכן כמה דקות מהיום. שבו על הספה, כורסה נוחה, או כנסו לחדר ותנעלו. רק תקנו לפני כן אוזניות טובות. דבר רביעי, דברו עם השם. רק הוא יכול לתת לכן את הכוח העל אנושי שאתן צריכות לעשות את מה שאתן עושות.

ועד שנגיע כולנו לשלמות, יש לי רק דבר אחד לומר לכל חברותיי המאמזילות שם בחוץ: תמשיכו עם העבודה הנפלאה שאתן עושות! אתן מדהימות, ולעולם אל תשכחו את זה!

אני חושבת לפתח אפליקציית מאמאזילה. תרצו אחת כזו אם אצליח לבנות אותה?