מה הציפייה שלי?

יש מי שאומרים שבעולם הזה אפשר לחיות בגן העדן. איפה גן העדן בעולם הזה? כי בחוש רואים סבל, יגון, צרות, צער. יש טוב, זה נכון. אבל הוא נראה כל כך מועט. אי אפשר לקבל קצת נחת? קצת ליהנות? קצת שקט? אי אפשר?!?

רבי נחמן מברסלב אומר (שיחות הר"ן, שח): "כי כָּל מִי שֶׁרוֹצֶה שֶׁיִּהְיֶה לוֹ טוֹב בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁיִּחְיֶה בְּנַחַת בְּלִי צַעַר – הוּא מָלֵא צָרוֹת תָּמִיד, כִּי כָּל מַה שֶּׁמְּקַווֶּה לְטוֹב – בָּא לְהֶפֶךְ".

מי שרוצה רק נחת – יש לו צער. הוא מלא צרות תמיד. מה הציפייה שלי בעצם? האם שיהיה רק לי רק נחת? רק לנוח? או להשלים עם העובדה שיש צער, שיש ייסורים ובאנו לפה לתקן ולעבוד?

מאמרים נוספים בנושא:

השכל הרוחני

למה רק פירורים?

עצה של מומחה

"וַאֲפִילּוּ אִם יִהְיֶה לוֹ לִפְעָמִים אֵיזֶה טוֹב מְדֻמֶּה הוּא בְווַדַּאי מְעֹרָב בִּיגוֹנוֹת תָּמִיד, כַּיָּדוּעַ בְּחוּשׁ לַמִּסְתַּכֵּל עַל הָאֱמֶת".

הרבה פעמים יש טוב, אבל גם הוא נראה מעורבב. במה? בפחד, בתחרות, בקנאה ובעוד רגשות ויגונות. זה לא אבסולוטי שנראה בחוש.

"עַל כֵּן בָּעוֹלָם הַזֶּה אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לִחְיוֹת בְּנַחַת, כִּי אִם כְּשֶׁמִּתְרַצֶּה בֶאֱמֶת לְהִסְתַּפֵּק בְּתַכְלִית הַמִּעוּט וְלִחְיוֹת חַיֵּי צַעַר, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ שָׁם בַּמִּשְׁנָה הַנַּ"ל: "פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכַל" וְכוּ'".

עולם החומר הוא עשיר מאוד. צבעוני מאוד. הרבה מאכלים מסוגים שונים בגדלים שונים מארצות שונות. בגדים בכל הצבעים ומכל הסוגים. שפע חומרי. העיניים מתבלבלות. רבי נחמן מברסלב אומר – תתרצה להסתפק במועט ולחיות חיי צער. תסתפק בפת במלח ולא בארוחה עמוסה ומרובה. להסתפק בקצת. במנות קטנות. בציפיות ריאליות. בצעדים קטנים. כי אם הציפייה גבוהה – רק לחיות בנחת, רק להשיג את הדבר הכי גבוה, אז יהיה לך צער.

"שֶׁאָז דַּייְקָא, כְּשֶׁמְּקַבֵּל עַל עַצְמוֹ כָּל הַדַּחֲקוּת וְחַיֵּי צַעַר וְלִסְבֹּל הַכֹּל – וְלַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם: 'וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל'".

אולי גם זה יעניין אתכם:

עוד קצת, וזהו

להתעמת קצת עם עצמי

קצת, אם לא הכל

ציפיות גדולות

אם תקבל על עצמך להסתפק במועט, להבין שיש צער, יגון וייסורים, אבל זה בא לעזור לי, זה בא לתקן אותי, ולצפות למעט, לא למנוחת עולמים כי זה לא קיים בעולם הזה – תקבל את זה ותעמול בתורה. כל אחד ואחת ותורתו. אם זה עמל הבית, עמל התבוננות פנימית או עמל לימוד תורה. באנו לפה לעמול.

"אָז דַּייְקָא יֶשׁ לוֹ חִיּוּת גַּם בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְאַשְׁרֵי לוֹ גַּם בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם: "אִם אַתָּה עֹשֶׂה כֵן – אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה", אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וַדַּאי".

אם מקבלים את זה שיש צער, יגון וייסורים וממשיכים לעמול בתורה, אז יש חיות.  בלי לחפש גבוה מדי, רחוק מדי, יותר מדי.

"כִּי לֹא יִהְיֶה לוֹ שׁוּם יִיסּוּרִים מִפִּגְעֵי הָעוֹלָם הַזֶּה הַמְּרֻבִּים אֵצֶל כָּל אָדָם מְאֹוד מְאֹוד, מֵאַחַר שֶׁמְּקַבֵּל עַל-עַצְמוֹ הַכֹּל בִּשְׁבִיל הַתּוֹרָה, וְכָל-חִיּוּתוֹ וְטוּבוֹ הוּא הַתּוֹרָה שֶׁהוּא טוֹב אֲמִתִּי, וְאָז בּוְוַדַּאי חַיָּיו חַיִּים אֲמִתִּיִּים וְאַשְׁרֵי לוֹ גַּם בָּעוֹלָם הַזֶּה".

לקבל את זה בלי להתנגד, ולהרפות ולהיכנע. יש ייסורים, יש צער, יש פגעי עולם והם מרובים מאוד מאוד. אבל זה בשביל התורה. בשביל התכלית והחיות תבוא משם. זה הטוב האמיתי, זה הטוב האמיתי גם בעולם הזה.