מלכת הזומבה

יש לי וידוי קטן: אני מכורה לזומבה. וגם לתפוחי אדמה אפויים מוקרמים עם בצלים ירוקים. האמת, אין לי מושג למה רשמתי את זה. אגב, הפסקתי לאכול פחמימות – לחם, פסטה ושות', אבל אוכלת לרוב אורז בסמטי. יכול שבגלל זה הייתי חייבת לאכול הערב ארבעה תפוחי אדמה אפויים?… ואתם חושבים שכל השומן הנוטף של הרוטב המוקרם מעל תפוחי האדמה ממלא אותי, הא?

ומה הכי מוזר? למרות שאני לא מודאגת מכמות השומן שאני אוכלת אני יורדת במשקל, בעיקר במקומות העקשנים של הגוף – קרי 'הצמיגים', הזרועות וכדומה. עכשיו, אחרי שהבנתם איך אני נראית אתם בטח מזדעזעים מהעובדה שבכלל כתבתי דבר כזה, כי אתם מתעקשים שאין לי שומנים מעצבנים מהסוג שציינת!! אבל אומר לכם רק דבר אחד: אני יודעת איך להסתיר אותם באמת!.

מצד שני, אולי איבוד המשקל שלי יכול בדרך מסוימת להיות קשור ל-80 שעות שבועיות שאני נמצאת בחדר כושר?… הגדלתי את המנוי מפעמיים בשבוע לארבע פעמים, וכמובן שלא אמרתי לבעלי שום דבר על הצעד הזה. גמרתי עם מדיניות ה'אל תשאל, אל תגיד' שרוב הנשים חיות איתה.

אז יום אחד, אחרי שהוא הבין סוף סוף שאני לא הולכת לקניות כל בוקר, פלוס העובדה שחיוב מסתורי נוסף של מכון הכושר התגלה בדפי חשבון האשראי, הוא דארלינג-בארלינג ביקש לברר פרטים. מנסה להסתיר בצורה מזעזעת את הפרצוף שלא יכול לשקר עניתי במתיקות, "אה, אז לא אמרתי לך? מצטערת!"… במציאות, לא התנצלתי. אני אלרגית להתנצלויות. לומר 'מצטערת' זה משהו עושה לי חום…

בחזרה לעניין שלי. אני מכורה לזומבה. מכורה לכל הדעות. זה מזכיר לי שפעם הייתי צעירה וחופשיה. פעם, כשהייתי צעירה הייתי עובדת וחופשיה. כלומר, כשהייתי רווקה. כשאני חושבת על זה, הייתי בחורה מאוד אתלטית. ההורים שלי רשמו אותי לטניס, שחייה, מכון כושר ולכל מה שיכול היה להוציא אותי מהבית. כשגדלתי, הוצאתי את ההורים שלי מדעתם, אבל המוטיבציה ללכת לחדר כושר או לעשות ריצה נשארה על כנה. יכול להיות שחלק מהמוטיבציה שלי הייתה לפגוש את החבר'ה בדרך, אבל בואו לא נגיע לשם. האמת היא, שפשוט נהניתי להיות בכושר ולהיראות טוב.

כשהתחלתי לעבוד על עצמי שוב בנקודה זו, אחרי הפסקה של 13 שנים, לקח לי לפחות שישה חודשים להתחיל להרגיש שהגוף שלי חוזר לעצמו ולכושר. וברגע שההרגל חזר – חזרתי שוב לעסקים. עכשיו אני נהנית להרוג את עצמי עד לנקודה בה אני דוחפת את הגוף שלי לקצה גבול היכולת.

'היא קצת מזוכיסטית', אני שומעת אתכם אומרים…

מאמרים נוספים בנושא:

פעולות פשוטות לבריאות טובה

טבעי הכי בריא

האזורים הכחולים

הנכס הכי יקר שלנו

שמח כדי לחיות

לא רק גוף בריא!

לא איש הפח!

זה הכרחי, כושר רוחני!

פרופסור שמחה

מה יעשה אותי שמח?

אבל, באמת, מה שאני הכי אוהבת הוא ה'היי' שאני חווה אחרי עבודה טובה עם עצמי. אני אוהבת את האצת האנדורפינים – אלה המכונים גם "המפתחות לגן עדן" (בשל יכולתם לשלוט בכאב ובהנאה). זה מרגיש כל כך טוב לדעת שעשיתי את מקסימום המאמצים, ושלמחרת בקושי אצליח ללכת. אם הייתי יכולה לרקוד זומבה כל היום אני חושבת שזה מה שהייתי עושה. אם היו עושים מרתון זומבה – אני הראשונה שהייתה שם. כי אני, מלכת הזומבה! ושמישהו יניח לי כתר עם יהלומים על הראש בבקשה.

אבל הנה משהו שאני לא אוהבת. שמתי לב שאורח החיים הדתי לא משתף פעולה עם כושר גופני. זאת באמת טרגדיה שמתרוצצת לי בראש.

בנות, בעיקר, הן הקורבנות העיקריים של סגנון חיים זה. מה הפלא שאמא חדשה לא מצליחה להוריד את המשקל שצברה בהיריון אחרי הלידה הראשונה?! מעניין כמה אנשים דתיים מרגישים את קצב הלב שלהם כשהם רצים אחרי האוטובוס. אפילו הדרך בה אנשים הולכים איטית עד כאב, כאילו שהם גוררים את עצמם למרפאה לעשות את הבדיקות השנתיות. כאילו.

והדיאטה הדתית? ת'שכחו מזה! הכל נוטף שומן! הרינג, קוגל תפוחי אדמה, שניצל, צ'ולנט, קוגל ירושלמי, גלידה מזויפת שלא נמסה גם כשהיא 30 דקות בחוץ… יאמי יאמי, אני מרגישה איך בלוטות הטעם שלי עובדות עכשיו שעות נוספות רק מהמחשבה על כל הדברים האלה. אבל באמת, זה ממש איכס! סוג הדיאטה הזה הוא האנטיתזה למה שצריכה להיות דיאטה כשרה וקדושה.

אז יש לנו הרבה שומן בתוכנו, ואנחנו גוררים את עצמנו מסביב כמו בלוב הזללן שמחפש עוד משהו לזלול. האם זו היהדות האמיתית? לא בראש שלי. מה קרה לאורח חיים פעיל ודיאטה בריאה? אפילו יהודים מדורות קודמים היו הרבה יותר פעילים, עם כל המחויבויות שלהם – רכיבה על סוסים, הליכה למרחקים, עושים כביסה בלי מכונת כביסה, השם ישמור. ילדים שיחקו בחוץ, שחו, רצו בשדות, טיפסו על העצים.

כלי אלוקי חייב להיות נקי וטהור כדי להיות ראוי לברכות והשפע השמימי. בכל אופן, אם הכלים שלנו מרופדים בשומנים, רעלים וכל מיני דברים לא טהורים, איך אנחנו יכולים לקרוא לעצמנו עובדי השם?

הנה מה שרבי נחמן מברסלב אומר – השמחה היא המשימה העיקרית שלנו בחיים! זה לא צירוף מקרים שאנדורפינים, הכימיקלים של התענוגות, משתחררים כשקצב הלב מתגבר. אני באמת מאמינה שאם אנשים יהיו בכושר טוב הם יתחילו באופן אוטומטי להרגיש שמחים יותר. וכשהם שמחים יותר, הם יכולים לחוות קשר מספק יותר וחזק יותר עם בורא עולם ועם החיים בכלל. 

תנסו. זה מומלץ, זה בדוק וזה מנוסה!