מסעות רוחניים

מסעות רוחניים הם לא דבר קל.
הם תובעניים אבל מאוד מאתגרים.
הם יכולים לשאוב מכם את כל
האנרגיות והכוחות שלכם. אתם
שואלים אם זה כדאי?  
 
 
לפני שבע שנים עלינו לארץ ישראל. כשירדתי מהמטוס הייתי לבושה בג'ינס, חולצה קצרה, ושיער גלוי לכל הדעות. שמרתי שבת (או כך חשבתי…), שמרתי כשרות (לפני שהבנתי שיש כשרויות גבוהות יותר…), האמנתי באלוקים (כמושג כללי. לאלוקים "לא הייתה מילה" בכל תחום בחיי, כי 'אני מאמינה' היה מושג ברמה שונה לגמרי מזו שאני נמצאת בה היום). בקיצור, הייתי מאוד מודרנית, אופנתית, ואם אפשר לומר, אז גם 'דתייה'.
 
המשפחה המושלמת שלנו מצאה את הבית המושלם, במקום המושלם… עד שכל ה'מושלם' הזה התנפץ בקול רעש גדול ומצאנו את עצמנו בחובות גדולים, נאלצים למכור את הבית.
 
המשפחה שקנתה את הבית שלי נראתה כמי שבחרה דווקא את הכיוון ההפוך משלנו, וזה התבטא בכל מיני דברים.
 
הם בדיוק עזבו שכונה דתית בה גרו. האישה 'נאלצה' ללבוש שם חצאיות. היא ממש חיכתה לרגע בו תאמץ קוד לבוש יותר פתוח. אני בדיוק התחלתי לכסות את השיער, ובאופן עקרוני, והרגשתי כמו דג שהוציאו אותו מהמים.
 
מבחינה כלכלית גם כן היינו בכיוונים שונים לגמרי. אנחנו מכרנו בגלל שהקריירה של בעלי ושלי קרסה, והיינו במרחק של עשר דקות מפשיטת רגל. בעלה היה כוכב עולה במשרד בו עבד, וממש לפני שעזבו והגיעו לשכונה הוא הפך לשותף בעסק בו עבד.
 
הזוג שקנה את הבית שלנו היו אנשים מאוד נחמדים. אבל זה לא עצר אותי מלקנא בהם במשך שנים. הם עברו לבית וחידשו את הגינה (פעמיים…), שיפצו את המטבח, את הבייסמנט, והרחיבו היכן שהיה אפשר. הבית נראה כאילו שלפו אותו מאחד המגזינים של "הבית האידיאלי". בכל פעם שהגעתי לשם לאסוף את הדואר שלנו, האישה המאוד נחמדה הראתה לי את כל התוספות והשינויים שעשו בבית 'שלי', ואני חייכתי והנדתי בראשי. הרגשתי כמו כלב חולה. למה? כי עזבתי בית גדול ויפה ועברתי לגור בדירות קטנות בשכירות שחצי מהריהוט שלי לא נכנס בהן, דבר שאילץ אותי לשכור מחסן עבור חלק מהרהיטים. וגם, בגלל המחשבה על החיים עם חובות והרבה לחץ.
 
אז כדי לחסוך ממני את הסבל והעינוי של לראות מישהו אחר חי את החיים 'המושלמים' שלי, עשינו הסדר מסוים בדואר, ואותה פעם שהגעתי לשם הייתה הפעם האחרונה.
 
השנה, לבכורה שלי יש בת מצווה ואחד הפרויקטים שהיא צריכה לעשות בבית הספר נקרא 'שורשים', שמספר את הסיפור שלה – מהתאריך בו נולדה, כל הדברים המעניינים על ההורים שלה, אבותיהם (טוב, לא כל הדברים המעניינים, אבל אני חורגת מהעניין…). בכל אופן, כל העניין הזה הלחיץ אותה מאוד מכמה סיבות, אך בעיקר בגלל שהיא לא הצליחה לזכור את רוב גני הילדים בהם הייתה ואיפה בדיוק היא גרה כשהגענו לארץ, בגלל שכל הזמן היינו במעבר מדירה אחת לשנייה.
 
שוחחנו על זה ושאלתי אותה אם ניסע למקום בו גרנו, כשעלינו לארץ, וגם נצלם אותו, יקל עליה. היא הסכימה. היום הגענו לגן הילדים הראשון בו למדה, ובהמשך, לבית הראשון בו גרנו.
 
לפני שבע שנים, הגן אפילו לא היה בנוי. הקימו אותו ממש בהינף יד, עם כמה קרוואנים תוך שבועיים, וביום הראשון של הלימודים הבת שלי הייתה שם.
 
לא יכולתי להאמין איך העצים גדלו, אותם עצים שאנחנו ההורים שתלנו בט"ו בשבט הראשון שלנו בארץ כעולים חדשים. אבל הגן עצמו היה ריק. נראה שהוא עומד לעבור מהפך רציני – הריסה לצורך בנייה של משהו יפה ומרשים, או שהוא עומד לעבור שיפוצים.
 
התחנה הבאה הייתה הבית 'שלנו'. במשך שנים נמנעתי מלהגיע לכאן, וגם אם בכל זאת הגעתי, לא נסעתי ברחוב של הבית. לא יכולתי, זה ציער אותי לראות איך כל השכנים שלי טיפחו את הבתים, הוסיפו חדרים או מרפסות, איך טיפחו את החיים 'המושלמים' שלהם, הוסיפו עוד ילדים, עוד רכב לכל משפחה, ואילו אני תקועה בחובות, באי פוריות, בבלגאן וחוסר בהירות.
 
וכרצון הבורא, האישה הנחמדה שקנתה את הבית 'שלי' הייתה בחוץ, כאילו חיכתה רק לי. בהתחלה, לא זיהינו אחת את השנייה בקלות. היא לבשה ג'ינס צמוד, על רגליה מגפיים עם עקב גבוה (אופנתי, בדיוק כמו שאני נעלתי בימים ההם…) ואני? אני לבשתי את החצאית הארוכה שלי, השיער מכוסה, ולבשתי סוודר שראה ימים יפים יותר. ללא ספק, לבשתי בדיוק את אותם בגדים מלפני שבע שנים…
 
שתינו סקרנו אחת את השנייה מכף רגל ועד ראש, ותוך דקה, תאמינו או לא, אפשר לראות הרבה דברים מבחוץ. שבע שנים יכולות להיות המון זמן. הרבה דברים יכולים להשתנות. או לא להשתנות בכלל.
 
בשבילי, זה היה רגע מניב ופורה של אמת: הנה אני שוב שם, מסתכלת על הבית 'שלי' בשכונה 'שלי', נוהגת באותו רכב שהיה לנו כשעזבנו, עדיין מובטלת, עם שתי בנות הגעתי וזה מה שיש לי, בלי כיוון מיוחד בחיים (לפחות במושגים של ההשראות הגשמיות שלי). הרבה דברים חיצוניים לא השתנו מאז, לפני שש שנים כשעזבנו את הבית.
 
לה היה רכב חדש בחנייה, ילד נוסף, והשיער היה מעוצב להפליא.
 
האם קינאתי? מקווה, אפילו קצת, שיהיה לי את החיים 'המושלמים' שלה – החיים 'המושלמים' שלי – שוב?
 
תודה לא-ל. התשובה המוחצת הייתה "לא! ממש לא!" אפילו לא קצת. איזו הקלה. כן, אפילו שאני לא מי יודע מה אופנתית, שמבחינה כלכלית לא הולך לנו, ושאני לא כזאת 'מוצלחת'.
 
זה משהו שתמיד אפשר לראות או להרגיש, או אפילו לדבר על זה עם אנשים אחרים, אבל מעולם לא הרגשתי מוצלחת יותר ממה שאני היום. היום, אני ישנה טוב יותר. אני הרבה פחות לחוצה (למרות הטילים), אני מרגישה יותר אהבה לבנות, לבעלי, ולעצמי.
 
לא הייתי מחליפה, ולו לשנייה וחלקיק קטן, את ההישגים הרוחניים שהשגתי בשנים שעברו. אולי זה נשמע לכם קצת מוזר, אבל עד היום חלק ממני תמיד תהה אם אני עדיין מתגעגעת לחיים 'המושלמים' והמזויפים שלי.
 
שבע שנים זה המון זמן.
 
שבע שנים לקח לי להשתחרר מהרגשות הקודרים והעגמומיים שנהגו לבקר אותי בכל פעם שנזכרתי במקום הזה, בבית הראשון בארץ ישראל.
 
בבית הזה עברתי את אחת התקופות הכי קשות בחיים שלי. למרות שהתמודדנו עם ניסיונות קשים לא פחות בהמשך, השנה הראשונה הייתה מאוד קשה. ניסיתי להתמודד עם מה שעבר עלי לבד, בלי אלוקים בתמונה, וזה כמעט הרס אותי ממש.
 
במשך שבע שנים זה הרגיש מאוד כואב לחזור ולראות את 'אני הישנה' מולי, לדעת אם באמת כל הכאב שהרגשתי, כל המאמצים שהשקעתי, כל הבלבולים והספקות והבדידות שחוויתי היו שווים את זה.
 
מסעות רוחניים הם לא דבר קל. הם תובעניים אבל מאוד מאתגרים. הם יכולים לשאוב מכם כל טיפת אנרגיה וכוח שאפילו לא ידעתם שקיימים בכם. אבל בסוף, זה שווה את המאמץ. לקח לי שבע שנים לומר ולהתכוון לזה, אבל ברוך השם, אני כאן.
 
אז אפילו ביקור אחד פעם בעשר שנים מספיק. וכשבת המצווה של הבת השנייה תגיע, אפשר להשתמש באותה תמונה שצילמנו באותו יום. היא בהחלט תתאים גם בעוד שלוש שנים.