נס פקק הדלק

זה היה ביום שישי, שבועיים וחצי מאותה הנסיעה לווגאס עם שרון, וקצת אחרי שיעורי תורה פה ושם. הטלפון צלצל, על הקו שרון. "מה שלומך?" הוא שאל. "אני, מצוין" עניתי. "בא לך לקפוץ איתי לקוסקו (מרכז קניות)? אני צריך לקנות כמה דברים" שאל שרון. "בכיף" אמרתי לו, "בוא תאסוף אותי, אחכה לך למטה".

גם אני הייתי צריך לגשת לחנות אביזרי רכב כדי לקנות פקק למכסה הדלק של הרכב, שאותו איבד כנראה אחד העובדים. בדרך "לקוסקו" הטלפון מצלצל, יניב על הקו. זה היה ויכוח קולני אחרון ברשימה איתו, אבל הצלחתי להתעצבן יפה מאוד. במהלך השיחה הקולנית הגענו לרחבת החנייה, סימנתי לשרון שיכנס לענייניו וקפצתי לחנות ממול לקנות את אותו פקק מכסה הדלק שחסר לי.
 
סיימתי את השיחה עם יניב ובדיוק קיבלתי שיחה מאיתמר לוי. נכנסתי לחנות "אוטו דיפו" בעודי מדבר עם איתמר והעברתי לו את פרטי השיחה שהייתה לי עם יניב. תוך כדי השיחה הבנתי שעברו כבר עשר דקות ואני בתוך החנות מסתובב סחור-סחור ולא יודע מה אני רוצה… "תראה איתמר" אמרתי לו, "אני כבר עשר דקות בתוך החנות, נכנסתי בסך הכל לקנות פקק של דלק ואין לי מושג מה קורה איתי פה בכלל…"
 
מאמרים נוספים בנושא:
בלי  לדעת
מחפש עם שטיח
בחיים יש הפתעות
סמוך על סחבק, נעשה מיליונים
 
הלכתי בין השורות כמו מטורף שאבדה דעתו. כל כך הצליח להרגיז אותי יניב. עשרים דקות שיחה עוברות ואני פונה לאיתמר ואומר לו: "תגיד לי למה אני לא קונה את הפקק המזורגג הזה וסוגר עניין?"
 
"תשאל את אחד העובדים", הציע איתמר.
 
"אין לי חשק… יצאתי החוצה. לא מאמין שבאתי במיוחד לקנות את הפקק הזה ואני מחוץ לחנות", השבתי לו. הוא הרגיע אותי בקולו השקט ואמר לי "לך הביתה, שבת היום, לך תנוח ותירגע".
 
וזה מה שעשיתי. לא נכנסתי לחנות חזרה. המשכתי לכיוון קוסקו לחפש את שרון.
 
"מה קורה? נו קנית? ", שרון שאל אותי.
"לא. לא קניתי", עניתי.
"למה לא? לא היה להם?", שאל שרון בפליאה.
"לא יודע הייתי קצת עצבני ולא יצא לי", עניתי.
 
השעה הייתה לקראת אחת בצהריים, ביקשתי משרון שיעצור לי בחנות הבגדים "רוז". "השבת הזאת אני מתכוון ללכת לבית הכנסת", אמרתי לו, "ואקח איתי את יעל ביתי הקטנה. נלך יד ביד כמו אבא וילדה". ירדתי מהרכב וניגשתי לקנות ליעל שמלת שבת לבנה עם פרחים ורודים, ולי קניתי חולצה לבנה חדשה.
 
חזרנו הביתה, נעמה בישלה לשבת וריח טוב מלא את חלל הבית. השמש החלה לשקוע והלכנו לבית הכנסת השכונתי "בוודלנד הילס" – בית חב"ד באזור, מרחק הליכה של עשר דקות מהבית שלנו. התרגשתי נורא, מעולם לא הלכתי לבית הכנסת באל-איי בשבת וגם לא בערב שבת, שהרי עברו כמה שנים מאז הפעם ההיא בארץ. ההרגשה הייתה מצוינת, שלווה ורוגע עטפו אותי בזמן ההליכה יד ביד עם יעל, בדיוק כמו שתמיד רציתי. יעל סיפרה על הגן שלה והקשבתי לה בצמא כאילו שזה הדבר הכי חשוב בעולם. ידעתי שרק המשפחה שלי חשובה, הבנתי שמשהו קורה לי וראיתי את זה לטובה.
 
"ברוכים הבאים", קיבל את פנינו במבטא אמריקאי רבה הצעיר של קהילת חב"ד השכונתית, והמשיך בברכת "שבת שלום".
 
"שבת שלום", ענינו יעל ואני.
 
הרב אמר קצת דברי תורה ובירך כמה אנשים במזל טוב. ולמה מזל טוב? הרב דבק כנראה במנהג חב"דניקי בערב שבת – לברך את כל מי שיש לו יום הולדת או יום נישואין. בית הכנסת היה קטן ושכן בתוך חנות במרכז מסחרי. מניין מצומצם מאוד של אנשים התחילו לשיר את "לך דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה".המנגינה חדרה בי עמוק, כל כך אהבתי אותה, "לקראת שבת לכו ונלכה" היה הניגון שזימרתי לי בדרך חזרה הביתה עם יעל. יעל כבר הייתה בת ארבע. איזה אושר הרגשתי… ערב שבת בלי טלפון… אין לי פחד שפתאום הוא יצלצל ויגידו לי "סע, יש עבודה בג'יהינום", זה רק אני והמשפחה שלי עכשיו.
 
חזרנו הביתה, עשינו קידוש, אכלנו ושתינו יין טוב. הטלוויזיה עדיין דלקה בסלון, ישבתי קצת בשולחן וקראתי את ברכת המזון. עדיין לא ברכתי, אלא קראתי כדי להבין את מהות התפילה. "איזה יופי זה להגיד תודה" אמרתי לנעמה, "זה פשוט להגיד תודה על האוכל". היא הסתכלה עלי במבט של פליאה.
 
למחרת בבוקר קמתי כולי מלא התרגשות, התלבשתי והלכתי לבית הכנסת. השעה הייתה שמונה בבוקר ולהפתעתי הרבה בית הכנסת היה סגור! שלט הכניסה פירט שזמן התפילה של שבת בבוקר הוא עשר. "טוב", אמרתי לעצמי וישבתי לי שם בחניון של המרכז המסחרי, נהנה לי מכל רגע. קולות הציפורים והשקט הנעימו את נשמתי הסוערת שבאותו השבוע עברה טלטלות.
 
ישבתי על חומת בטון שמאחוריה צמחייה שבה הוצבו עמודי תאורה גדולים, ובדיוק מאחורי, בתוך הצמחייה למטה, במקום הכי לא צפוי, הבחנתי בפקק למיכל דלק! "היי…" אמרתי לעצמי, "פקק דלק!!! זה מה שחיפשתי". בעודי מחזיק את הפקק בידי צמרמורת אחזה בכל גופי, באותו הרגע הבנתי שיש מישהו שם למעלה שרואה אותי. "לא ייתכן שמדובר במקריות סתמית" אמרתי לעצמי, "אתמול נסעת לחפש את זה ולא קנית, זאת הייתה הסיבה!". הבטתי לשמים באהבה ובהרגשה שקיים שם מישהו! ידעתי את זה כל החיים שלי, אבל עכשיו התשובה הזו עמדה במבחן המציאות – "הבנתי אותך שם למעלה, אתה רוצה ומכוון לשינוי הזה שאני עובר ושאותו אני צריך לעשות בחיים שלי".
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
ניסים  קטנים
החלום של חבר שלי
החלום  האמריקאי
לגנוז את ארץ החלומות
 
אין לי מילים לתאר את הרגשת האהבה שאחזה אותי, הרגשתי כמו בן אהוב שחוזר לאביו. מאותו רגע התאהבתי בבורא עולם ושאלתי אותו מה אני צריך לעשות כדי לרצותו. הנשמה שלי קיבלה אור והתבוננתי בעומק "השם" ובהשגחתו, איך הוא סובב את כל "המקרה". התעוררה בי "יראת הרוממות" והתחלתי להתבייש ממנו. מאותו מקרה לא חזרתי מעולם לעשות שום דבר הנראה אסור, כולל הסמים. כל השטויות נעלמו ממני ברגע אחד, הייתה לי ידיעה ברורה שזו הדרך, והידיעה הברורה הזו חיברה אותי לבורא. לא ידעתי מה זו יהדות ומהן ההלכות, אבל הבנתי מהר מאוד שאת זה אני הולך ללמוד ובגדול!
 
עם סיום התפילה חזרתי הביתה וסיפרתי לנעמה בהתרגשות את קורותיי באותו היום. אני יודע שהיא לא הרגישה את מה שאני הרגשתי, והסיפור עם הפקק בטח נשמע לה מטורף.
 
כבר למחרת התחלתי להקפיד על תפילת שחרית, ובנוסף, חיפשתי כל דרך אפשרית ללמוד על מנת לקיים. "צמאה לך נפשי… איפה הייתי עד היום?". לא הפסקתי להוריד את ראשי מלהביט בשמים, ידעתי "שהשם" מביט בי ובוחן כליות ולב, אפילו ההליכה שלי השתנתה וכל זווית הראיה שלי על החיים. הכל פתאום התחיל להסתדר, עבודה ופרנסה. הרגשתי חופשי, נקי, ובעיקר מלא ביטחון אישי.
 
לאט-אט התחלתי ללמוד עם הרב מאותו בית הכנסת הישראלי שבחנות הספרים הישנה. סוג העבודה שלי אפשר לי עבודה אחת בשבוע כדי להרוויח יפה. כך הייתי מקבל "קריאה", מייבש את הבית, ואת יתר הזמן ביליתי בבית המדרש כשאני מתמקד בלימודי מוסר והלכות. לא אכחיש… משהו קרה לי, לא יכולתי לעצור את זה, זה היה חזק ממני. ליבי בער בקרבי.
 
נעמה לא הבינה אותי בכלל. להיפך, המצב בבית רק החמיר…
 
* * *
 
זה היה קטע מתוך ספרו של המחבר צחי לאון – השגחה פרטית, סיפור אמיתי, בו הוא מתאר את דרכו המפותלת והמורכבת אל היהדות, דרך פיגועי הטרור הקשים של שנות ה-90 ועד לשאלות הרבות על החיים והמציאות בה הוא חי – חיי מסיבות ובילויים, החתונה והמעבר לאמריקה הגדולה כדי להגשים את החלום האמריקאי. אבל החלום מתנפץ עם הרבה דברים שמשתבשים בדרך, עם הרס עצמי נוראי הכולל שימוש בסמים, עד שהוא נפגש עם ההשגחה הפרטית ועם הנס הקטן והמוזר עם הפקק של מיכל הדלק.
 
איך אפשר לחזור בתשובה בגלל פקק של מיכל דלק, ובכלל, איך זה קשור להשגחה הפרטית?אני שואל אותו בשיחה שהייתה לנו.
 
"האמת שאי אפשר להבין את סיפור פקק הדלק מבלי להבין מה הוביל אל אותו "מקרה", הוא משיב. "אי אפשר לראות רק קטע קצר מהסרט ולהבין אותו. זה בדיוק מה ששאל משה רבינו את הקב"ה, לאחר שמשה הבין שזו שעת רצון  כשאמר לו "אם מצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכך". צריך לראות את כל הסרט מהתחלה ולהבין שפקק הדלק היה מוכן שם מששת ימי בראשית. זה בדיוק המושג "השגחה", והשגחה היא השפעתו המכוונת של האלוקים על הנעשה בעולם. יש שתי הגדרות להשגחה – אחת, נקראת "השגחה כללית" שהיא על עניינים מרכזיים בחשיבותם, כמו גלגלי הכוכבים והגלקסיות, שהכל מושגח בדיוק מושלם ואם ישתנה מקומם של אחד מגלגלי החמה או הירח אין העולם יכול להתקיים.
 
השנייה, "השגחה פרטית", היא יותר על הנעשה בעולמנו ובחיי האדם עצמו, יש גם ביהדות דעות חולקות (דעת הפילוסופים היהודים ודעת החסידים) לגבי ההשגחה, אבל הרוב המכריע הוא שהקב"ה משגיח על כל פרט ופרט בעולמנו והכל בהשגחתו! גם אם אנחנו רואים את המעשה בשלילה, זה לא אומר שזאת לא השגחה מכוונת לשם התכלית.
 
בגלל זה צריך לכתוב ספר שחושף את סיפור חייך?
 
"נכון מאוד, גם אני שאלתי את עצמי את אותה שאלה – למה אני צריך את זה ולמה לשתף את כל העולם בחיים שלי? אבל הכל התחיל במפגש עם חבר חדש שפגשתי אחרי שעליתי לארץ, סופר בשם רן ובר – מחבר הספרים התגלות, סוד הנקודה הטובה ועוד. הוא נתן לי את הספר "התגלות", שמספר על אדם שעבר תאונה ובבית החולים הזריקו לו תרופה, ומשם הוא גילה את האור. תוך כדי הקריאה ראיתי את עצמי בתוך הספר וזה נורא הזכיר לי את הסיפור שלי. אמרתי לעצמי 'צחי, יש לך גם סיפור, אולי יום אחד תכתוב אותו'. בהמשך, גיסי שכנע אותי לראות את הסדרה "מקימי" של נועה ירון שחזרה בתשובה. בהתחלה סירבתי, אבל בסוף השתכנעתי וראיתי את כל הפרקים ביום אחד. ושוב עלתה בי המחשבה 'צחי, למה אתה לא מספר את הסיפור שלך, גם אתה יכול לתרום לאנשים לקרוא ולקבל אולי תפישה אחרת לחיים?…' שוב הדחקתי את זה, אבל כל פעם שהלכתי ברחוב היו יוצאים לי משפטים מהפה לכתיבת הספר, אפילו בקניות בסופר הייתי הולך בין המדפים והמילים היו יוצאות להן מעצמן. חזרתי הביתה ושאלתי את אשתי מה היא אומרת על זה. "יש לך סיפור ואתה חייב לספר אותו" אמרה לי בנחישות. היא הייתה קרש הקפיצה, המעודדת והתומכת. וכבר באותו ערב התחלתי לכתוב אותו, לא יכולתי להפסיק לרגע אחד. הספר היה בתוכי וכמו חיכה רק לאות שיינתן ופשוט לצאת החוצה. תוך שלושה חודשים הספר היה מוכן. תגיד לי שזו לא השגחה פרטית…"
 
ויש גם ספר המשך, חלק ב לספרו הראשון – השגחה פרטית, מבטיח צחי. "הוא עדיין בשלב הכתיבה. הספר עוסק בהתמודדות שלי עם החזרה לארץ אחרי עשר שנים בהן לא הייתי כאן. הספר מתאים לכלל הציבור, ובעיקר לישראלים ויהודים בחו"ל שעוברים סיטואציות דומות וחושבים לעלות לישראל אך חוששים לעשות את זה".
 
בהצלחה רבה, וביחד עם צחי אנחנו מייחלים ומתפללים שיתקיים בכל היהודים בגולה "ושבו בנים לגבולם" במהרה בימינו, אמן.