נקודה קטנה שלי

בזמן האחרון הוא ממש מצליח לשגע אותי.

"תסתכלי על עצמך! לא מצליחה בשום תחום בחיים שלך. ממש מסכנה…"

"תגידי, לא הבטחת לעצמך ללמוד יותר?…"

"את מאבדת את הסבלנות שלך כל יום מחדש. את לא מתקדמת בשום דבר שאת רוצה. בעצם, אני חושב שאת אפילו נהיית יותר גרועה… את צריכה לעשות! למה את לא עושה? אני אומר לך למה, בגלל שאת לא מספיק חזקה!…"

ולא, זה לא היה בעלי. גם לא הבוס.

יש את הימים האלה שאני חושבת שהיצר הרע שלי הוא בריון מהתיכון שנהנה לגלות את כל החסרונות שלי מול כולם, להעליב אותי, לספר לי ליד כולם, ובקול רם כמובן, שאם הייתי טובה יותר, או שולטת על עצמי יותר, או מנהלת את הזמן שלי בצורה יעילה יותר, ואו ואו ואו… אז, ורק אז, הייתי משיגה את מה שאני רוצה. ובימים שהוא מצליח לשכנע אותי עם כל מה שהוא זורק לי בפנים בצורה כואבת, ובמיוחד ברגעים שמבחינה רגשית אני דבוקה לרצפה ונהרות של דמעות שוטפים לי את הפנים, אז הוא מצביע עלי וצוחק את הצחוק המרושע הזה שלו, "חה חה חה! את אפילו לא חזקה כדי להתמודד עם האמת: שאת לא יכולה! פשוט לא יכולה!…"

עמדתי בחוץ והסתכלתי על השלג שכיסה את העצים ועל הציפור הכחולה שעמדה על אחד מהם (בצפון אמריקה, שם אני גרה תמצאו אותה הרבה). נשמתי עמוק. הרגשתי כל כך כבדה, כמו ערימות השלג הגדולות שהיו שם בחוץ. האני הרוחני שלי הרגיש כמו גוש ענק של ברזל ששוקל לפחות טון, וים של הרגשות שליליות היו מנת חלקי בימים האחרונים.

זהירות מהמושגים "הכל" ו"כלום" ו"תמיד", ו"לעולם לא"!

למה? כי אני מכירה אותם מקרוב, במיוחד כשאני מגזימה בשימוש בהם בשיחות שלי עם עצמי. גם בימים האחרונים השתמשתי בהם בצורה לא חוקית בעליל, ואיכשהו שכנעתי את עצמי שכל מה שאני שואפת להשיג בחיים לא שווה כלום, שכל מה שניסיתי לעשות פשוט נכשל ולא הצליח, שלעולם לא אשיג את המטרות הרוחניות שלי או אבין מהי המשימה שלי בחיים, ושתמיד אכשל. כן, הנה שיחה עם עצמי עם כל המושגים המבהילים האלה. תודה יצר.

מאמרים נוספים בנושא:

סוד הנקודה הטובה

אזמרה והנחש
אל תישארו לבד

עושים פוליטורה
מלא נקודות טובות
תסתכל, תראה טוב

חלון יפה

ריפרש!

זה כואב, אבל תודה!

לקפוץ לאש!

פקק תנועה

תודה, אבא!

המונולוג

עשיתי לי את היום

המשכתי לבהות בעצים. הכל נראה כל כך שקט. דמעות זלגו על לחיי, מקווה שהעצים יצטרפו לתפילה שבקעה לי מהלב. הייתי צריכה משהו להישען עליו. נראה שכל הדברים בחיים שלי הולכים דווקא בכיוון ההפוך ושום דבר לא קורה נכון ובכיוון הראוי. הנה הם שוב פעם נכנסים לי לדיבור, ההכל והשום דבר (כלום בווריאציה אחרת). ידעתי שזה שקר, אבל זה היה כל כך משכנע עד שלא הצלחתי לראות את האמת בתוך החושך הזה.

ואז התפילה שלי נענתה, ופתאום נזכרתי בסיפור על כלב בן יפונה ויהושע והעזרה שקיבלו מרחב. בהתחלה, לא בדיוק הבנתי איך זה מתקשר למה שעובר עלי. אלא שהקב"ה נתן לי להתבונן על נקודה מסוימת מהסיפור הזה. תארו לכם איך נראו חייה של רחב עד לרגע בו החליטה לעזור להם במשימה שהטיל עליהם משה רבינו – לתור את הארץ לאורכה ולרוחבה, לרגל בארץ ישראל. וכמו שכולם יודעים, רחב עסקה במקצוע העתיק ביותר בעולם במשך ארבעים שנה. אז החיים שלה לא היו דבש… אבל אותה נקודה בה החליטה לעזור למרגלים ולדבוק בבורא הייתה נקודת המפנה, נקודת ההשקה משני מקומות שונים – מהרע בו הייתה שקועה לטוב אדיר. ובכלל, מהידיעה המרעישה שהיא יכולה לעשות דברים טובים. כל החיים שלה השתנו מן הקצה אל הקצה ולטובה מאותו רגע ואילך.

אז כן, אולי יש לי עוד הרבה עבודה בהמון תחומים בחיי עד כדי בהלה ופחד. אבל, אם אתמקד בנקודה הטובה שלי, אם אודה על עשר הדקות בהן הצלחתי להתמקד ולכוון בתפילה, אם אודה על אותה סיטואציה בה נשכתי את הלשון ושמרתי על איפוק – אז אלה התחומים, בעזרת השם, שיתרחבו ויתעצמו. ומהנקודה הטובה הזו, מהמקום של התודה לבורא עולם, היצר הרע שלי יושתק והרצון לדבוק בבורא עולם ולהכיר אותו יכול להשתנות לטובה.

אז זהו, החלטתי שאני לא מתייאשת, לא מאבדת תקווה ורק נאחזת בכוח העצום שלה, של הנקודה הקטנה והטובה שלי.