עובדים בלהיות הורים
אנחנו מעניקים להם עד בלי ולהם לעולם לא די. נותנים להם את כל האצבע והם רוצים את כל היד... עובדים בלהיות הורים? שרון רוטר עם כמה עצות וטיפים לתא משפחתי שפוי יותר.
לפעמים נמאס לי מכל ה"מוצי פוצי" הזה סביב הילדים. די, כמה אפשר? אנחנו מעניקים להם עד בלי די, אבל להם לעולם לא די. כן, אני רוצה לכתוב את המשפט הידוע "נותנים להם אצבע והם רוצים את כל היד", אבל הלוואי וזו הייתה רק אצבע. גם לא כל היד, אלא הכל. כמעט הכל. כי ילדים, כמו ילדים, תמיד ירצו יותר, ולא משנה כמה נתת להם. וככל שיש יותר, כך גם גוברים הרצונות…
ואני אפילו לא מדברת על חוסר הכרת הטוב שיש להם, ועל כך שהם לא רואים ממטר (בעיקר בגיל צעיר, אבל גם בגיל ההתבגרות). אני יודעת שזה ככה. גם אני הייתי שם.
אבל את עניין העושק, הגזל ומציצת לשד עצמותיי – אני מעוניינת להפסיק! כי הכל, כולל הכל, בידיים שלי. או יותר נכון, בתפישה שלי.
אחרי הכל, ממרום אחת-עשרה שנה של גידול ילדים, ותוצר מספק של חמישה, ברוך השם, אני כבר ממש לא בטוחה שכל גישת הניו אייג' (בה אני שבויה קשות) באמת מיטיבה עמם.
"צריך להקשיב לרצון של הילד ולכבד אותו", "צריך לתת לו להוציא, לפרוק את התסכולים", "להקשיב לו, להכיל אותו", "לחשוב מה מציק לו, לנסות לדובב ולהגיע לשורש הבעיה", "צריך לשמור עליו ולעטוף אותו שלא יאונה לו כל רע", "צריך לתת לו ים של תשומת לב, במיוחד כשנולד תינוק במשפחה", "צריך לקרוא להם סיפורים לפני השינה. זה מפתח את הדמיון ומרגיע", "צריך לעזור להם בשיעורים ולהזכיר להם את מטלות בית הספר"… וצריך וצריך וצריך… ואלה רק הדברים הבסיסיים, עוד לא נכנסתי להגזמות המיותרות.
זה מה שמצופה מהורה ממוצע בימינו – להיות קורא מחשבות, לדעת תמיד מה לענות ואיך לכוון, לפתור את כל הבעיות מול החברים, המורים והאחים, להיות זמינים, בקיאים ויצירתיים לבעיות ועבודות שניתנות בבית הספר והגן, לשחק עם הילדים ולהעביר אתם זמן איכות – כולם ביחד וכל אחד לחוד, לשמור עליהם בשבע עיניים מפני סכנות העולם, להחליט כמה לשחרר וכמה לשמור, להיות בוועד הכיתה ופעילים בוואטסאפ הכיתתי ושל הגן, לעזור להם למצות את הפוטנציאל שטמון בהם ולשלוח כל ילד לחוגים המתאימים, וכן הלאה…
מאמרים נוספים בנושא:
הרשימה הזו יכולה להימשך לפחות עוד שלושה דפים ובקלות. כל זאת מלבד הברור מאליו – להאכיל אותם בתזונה מזינה ומאוזנת, להלביש אותם, לקלח אותם, לדאוג שיהיו להם בגדים נקיים, ציוד לבית הספר, שהבית יהיה נקי ומסודר, שיהיה להם צעצועים וכן הלאה.
תגידו, מה נהיה? נראה לי שהשתגענו ואיבדנו פרופורציה לגמרי. הבאנו ילדים לעולם ובמקום לאפשר להם להשתלב בטבעיות בחיינו, בטעות השתעבדנו אליהם והתחלנו "לעבוד" בלהיות הורים.
מילא זה היה מתכון מנצח ובאמת היינו רואים תוצאות משביעות רצון, ניחא. אבל הילדים הללו, בשורה תחתונה, לעולם אינם מרוצים.
אז החלטתי להפסיק את כל ההתחשבות, ההכלה, השיחות אל תוך הלילה עם בעלי ועם המורה, ההסעות הלוך ושוב להחזיר מהחברה, ההתנדבות לכל שטות בבני-עקיבא ובכיתה… די. אני חוזרת למינימום ולא אכפת לי מה כולם חושבים!
להלן הרשימה המצומצמת:
אוכל – יש.
בגדים נקיים – יש.
חיבוק כשמבקשים – יש.
החלפת הטיטול ומקלחת – יש.
כל השאר בונוס.
וואלה. לא רואה שהילדים מסכנים יותר מאז ששיניתי גישה. אני אפילו לא בטוחה שהם שמו לב לזה. הכל אצלי בראש. ואני כבר מבינה שאני לא הסגן של אלוקים ואין לי יכולת לעמוד במטרות שהצבתי לעצמי בנוגע אליהם. אני לא יודעת הכל, אין לי פתרונות ובנוסף לכל גם התעייפתי, התשתי את עצמי אם להודות על האמת. אז עכשיו אני מרפה, ונותנת להוא שם מלמעלה להשלים את כל מה שאני לא עושה.
יש לילד בעיות בגן? אבא תסדר כי אני לא יכולה (לא מבינה איך חשבתי שאפשר. אני בכלל לא שם ואין לי באמת מושג מה מתרחש).
הילדה רבה עם החברה? אבא תסדר (ואני אומרת לה – "אני מבינה שאת כאובה אבל רק אבא שבשמים יכול לעזור לך. תפני אליו ותקבלי את העצה הכי טובה"). כך אני ממשיכה. במצב תודעה של מינימום – וכל השאר אתה.
והילדים, בלי עין הרע, מבסוטים שאמא שלהם קצת יותר רגועה. כי גם ככה הכל בא על מקומו ופתרונו בסופו של דבר.
ולסיום הערה קטנה, אין לראות במאמר זה המלצה לפעול כך בבית. שלא תבואו אלי אחר כך בטענות שאמרתם למורה שהיא תטפל בבעיה בעצמה, ואחר כך השעו את הקטנה מביה"ס ח"ו…
* * *
שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור