פארטי טיים
בבוקר הבנתי שאני כבר לא בחורה בת 19. שרירים שלא ידעתי על קיומם צעקו בכל הכוח 'הלו רחלי, אנחנו כאן!'... רחלי רקלס על הפארטי טיים וגיל ההתבגרות.
לא מזמן הייתי בבר מצווה של בן של חברים.
האבקה שעל הסופלה הייתה העובדה שהגעתי לאירוע הזה ל-ב-ד! בלי בעל וחמישה ילדים (בנים!) וזה היה מדהים. אחרי שמילאתי את פי במעדני הגורמה, ונזכרתי שאכן יש דבר כזה אוכל גורמה, הפניתי את מבטי אל הנערות מרחבת הריקודים שהזכירו לי את רחבות הריקודים שלי כנערה צעירה. הסתכלתי עליהן, על נערות-העשרה המקסימות עם מבט של כבוד והערכה, אבל גם עם מסר.
'היי בנות! אני רוקדת חבל על הזמן! בדמיון הכי פרוע שלכן לא תבינו למה אני מתכוונת!'… חשבתי לעצמי, והדבר הבא היה אני ברחבת הריקודים, רוקדת וזזה מקצה לקצה משל הייתי מעודדת. נתתי את השואו הכי טוב שלי וניסיתי לשמור על קצב אחיד עם הנערות הקופצניות ומלאות המרץ והתנועות הגנדרניות שלהן.
אחרי חמש דקות כבר התנשפתי כמו סוס והכאבים בצד לא פסקו. פרשתי מהרחבה לשתות שתי כוסות מים וחיכיתי שהכאבים יחלפו. עוד כמה דקות חלפו ורחלי שוב נכנסה לרחבת הריקודים והמשיכה לרקוד אל תוך הלילה…….
מאמרים נוספים בנושא:
ככה רקדתי לי במשך שעתיים. וזה בא עם תנועות הגוף, כי אי אפשר היה שלא לתת את הדעת על הבדלי הגילאים – הן ואני. הרגשתי שאני פשוט צריכה להתחבר אליהן, לצאת איתן, לדבר קצת על מושגים עמוקים מהחיים, כמו צבע הצללית שעל העיניים שלנו, או האם החצאית הזו באמת עושה אותי רזה כמו שאני רוצה. וחוץ מזה, נראה לי שמשהו בקולה עשה לי בלגאן במוח…
מה אומר לכם, חגגתי עם הבנות האלה עד שהשעון שלי החל להאיר לי בכל מיני צבעים מהבהבים (או שמא הייתה זו התאורה?…) "אחת עשרה. אחת עשרה. המסיבה נגמרה. הביתה. סוף". ממש לא רציתי אבל זה מה שקרה. נפרדתי לשלום מחברתי היקרה והבטחתי לה שנתראה שנה אחרי שנה כשאחגוג בר מצווה לבנים שלי. היא חייכה לעברי חיוך מוזר שאמר את הכל – 'שמחה בשבילך וגם מרחמת עליך…' הודיתי לה שוב ונסעתי הביתה, לארמון שלי, לפרינס צ'ארמינג שלי שחיכה שאחזור ואשחרר אותו מתפקיד הבייביסיטר המעיק.
למחרת, הבנתי שרירים על גבי גוף שאני כבר לא בחורה בת 19. שרירים שאפילו לא ידעתי על קיומם צעקו בכל הכוח 'הלו רחלי, אנחנו כאן' והרגליים שלי הרגו אותי מרוב כאבים. בועת הפנטזיה התפוצצה לי בפנים באותו בוקר כמו כרכרת הדלעת של סינדרלה.
הבנתי גם שאני לא מוכנה לחזור לגיל הזה, גיל ההתבגרות (הטיפש עשרה) גם אם ישלמו לי מיליון דולר. למה? כי יש בו הרבה דרמה חברתית לא הכרחית. הרבה שיעורי בית לא הכרחיים. הרבה פצעונים על הפנים. טוב, אם ישלמו לי שני מיליון דולר יש על מה לדבר…
בכל אופן, ולעניין קצת שונה, מסך הטלפון הנייד שלי פצוע קשה. הדבקתי אותו מכל כיוון אפשרי אחרי שנפל ונשבר ונשבר ונפל ושוב נפל ושוב נשבר… ובמאמר מוסגר אני חייבת לומר לכם שהשימוש בטלפון כזה יכול להוציא מהדעת. למה? כי אני לא רואה מי מתקשר אלי או למי אני מחייגת. כך למשל, הבוקר התקשרתי לנהג ההסעות של הבנים שלי במקום לבעלי. התחלתי להתלונן על הכאבים ברגליים שממש הורגות אותי, ואחרי כמה דקות ארוכות הבנתי שאני מדברת עם נהג ההסעות ולא עם בעלי ושהוא נחשף לעוד כמה פרטים אישיים…. אופס.
ואז חשבתי על הגיל הזה, גיל ההתבגרות, ואיזה זמן קשה הוא בחיים. הרבה דברים הופכים אותו למאתגר, כמו הדיכאון המדומה הנצחי שגורם לבני העשרה ללכת בצורה מצחיקה.
אני חושבת שאחד הדברים שמלווים את החשיבה של החבר'ה מהגיל הזה היא שורת המחץ – "ההורים שלי לא מבינים אותי", זווית ראיה מאוד אגואיסטית אם חושבים על זה. ילד חושב שההורים שלו לא חוו את גיל ההתבגרות, וגם אם כן, אז הם ממש לא חווים את אותם אתגרים ובעיות ומכשולים שהילדים של היום מתמודדים איתם!
רגע, האם הצלחתי לנסח את זה כל כך נכון? האם זאת ההגדרה המדויקת?!
אולי גם זה יעניין אתכם:
לא משנה כמה פעמי נאמר להם "אני אמא/אבא שלך ואני יודע יותר טוב ממך", השורה הזו פשוט לא נחקקת בפנקס השורות שבמוח שלהם. הם חושבים שהם יודעים ה-כ-ל! והילדות שאנחנו חווינו היא משהו עתיק יומין, לפחות כמו יציאת מצרים.
ואם אנחנו מנסים להנחיל בדורות שאחרינו קצת משמעת, אז תשכחו מזה. ואני לא מדברת בכלל על עונש או משהו בכיוון. הם פשוט חושבים שאנחנו לא הוגנים (אולי זה בדיפולט שלהם…) הם חושבים שאין לנו שמץ של מושג מה אנחנו עושים. רובם לא חושבים שאנחנו עושים את הטוב ביותר בשבילם, בין אם ללמד אותם שיש דברים בחיים שהם לא יכולים להתחמק מהם, ובין אם להזהיר אותם מלעשות דברים שיכולים להזיק להם.
רגע, האם זה מתחיל להישמע מוכר? האם אנחנו מתנהגים כמו הילדים שלנו?
כשבורא עולם מאתגר אותנו, האם אנחנו חושבים שהוא עושה את זה למען מטרה מסוימת, או שמא עולה בדעתנו המחשבה שזה אירוע אקראי בחיינו?
כשהוא מעביר אותנו בניסיון כואב, האם אנחנו חושבים שהוא יודע מה הוא עושה, או שהוא פשוט מתעלל בנו ורוצה להכאיב לנו חלילה?
האם אנחנו חושבים שהוא עושה את הטוב ביותר בשבילנו? האם אנחנו לומדים משיעורי החיים שבורא עולם מלמד אותנו? האם אנחנו מפסיקים את ההתנהגות המסוכנת שלנו? ואולי אנחנו מתנהגים כמו בני הטיפש-עשרה וחושבים שאבא שבשמים פשוט לא מבין אותנו?
אנחנו צריכים אמונה כדי שנצליח לגדול! איזה חופש אדיר נרגיש! כמה משוחררים נהיה אם רק נהיה מסוגלים לקבל הכל עם ההבנה שהחכמה של בורא עולם היא הרבה, אבל ממש הרבה, יותר גדולה ועצומה משלנו! האם זה לא יאזן וישמח אותנו?
אבל עוד לפני שנבין ונדע, משיח כבר יהיה פה. ממסכי האייפונים שלנו תהבהב ההודעה "המסיבה נגמרה. הביתה. סוף". אז בואו נעבוד על מה שאנחנו מטיפים ויהי רצון שנזכה להפנים שאבא שבשמים אוהב אותנו ורוצה את הטוב ביותר בשבילנו.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור