שירות עם חיוך

"והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי אשר אנוכי מצווה אתכם היום, לאהבה את ה' אלוקיכם ולעובדו בכל לבבכם ובכל נפשכם" (דברים יא, יג).
 
 
אחרי המפגש עם המגיד ממזריטש, אש החסידות החלה לפעם בנשמתו של רבי זושא מאניפולי. כאשר אחיו, רבי אלימלך מליז'נסק, פגש אותו, מיד הבחין בשינוי שחל באחיו. פעם, רבי אלימלך עקב אחריו וראה אותו רץ אל תוך היער כדי להתבודד עם בורא עולם. זה, לכשעצמו, לא היה דבר מוזר (למרות שהתבודדות אז לא הייתה מפורסמת ומוכרת כמו היום), אבל מה שראה הפליא אותו מאוד: אחיו, רבי זושא, עמד על ראשו (ומן הסתם, יוגה עדיין לא הייתה מפורסמת באוקראינה של אז…)
 
"מה בדיוק אחי עושה?" הוא תהה. הוא החליט לדבר איתו ולשאול אותו ישירות על הדבר המוזר לו היה עד ביער.
 
ורבי זושא ענה לאחיו עם הסיפור מעניין:
 
פעם היה איש שגר בכפר ולו הייתה חווה קטנה. הוא ואשתו עבדו מאוד קשה לפרנסתם, ויחד הקימו עסקים שפרנסו אותם בכבוד וברווחה. באותם ימים, הרחק מהם בעיר הבירה חי מלך גדול מאוד, רחמן ואדיב, שהיה אהוב על כל נתיניו. יום אחד האיכר פנה האיכר לאשתו ואמר: "מה אנחנו עושים כאן רחוק כל כך מהמלך? בואי נעבור לעיר הבירה, כי מה שווים החיים אם איננו יכולים להיות קרובים למלך? מה נותן לנו כל הכסף שצברנו?" ואשתו הסכימה. הם מכרו את כל נכסיהם ועברו אל עיר הבירה, העיר בה גר המלך. גם לאחר שעברו, האהבה הבוערת בלב האיכר לא נרגעה. הוא פנה לאשתו ואמר: "נפלא להיות בעיר הגדולה, אבל איכשהו, אני חייב להגיע לתוך ארמון המלך". הם החליטו להשתמש בחסכונות שלהם ולשחד את אחד האחראים בארמון ולהשיג עבודה בין כותלי הארמון. והאיכר אכן השיג והחל לעבוד כמסיק האח בחדרו של המלך. עם אהבה עצומה, יראה והערכה הוא הסיק את האח כדי שתבער בדיוק כפי שמלכו האהוב רוצה. תוך ימים ספורים המלך הבחין במאמצים המיוחדים שעושה מסיק האח, וביקש ממשרתיו להביא את האדם הזה אליו.
 
המלך הודה לכפרי על העבודה הנפלאה שלו, מלאת האהבה, ושאל אותו מה הוא יכול לתת לו כהכרת הטוב על מאמציו המרובים. האיש סיפר למלך על מכירת החווה שלו כדי שיוכל לגור בעיר הגדולה ולהיות קרוב למלך, והוא כל כך שמח שניתנה לו ההזדמנות לעבוד בארמון המלך, לכן הוא לא מבקש שום דבר אלא רק לראות את המלך בכל פעם שירצה. המלך שמח מאוד לשמוע שזו משאלתו היחידה, אבל מצד שני, הייתה זו בקשה בלתי אפשרית. המלך חשב וחשב עד שעלה בראשו רעיון. "אעשה חור בארובה, סמוך לאח, וכאשר אני יושב בכיסא תוכל לראות אותי". הכפרי נרגש ושמח כל כך, עכשיו יוכל 'לגלוש' לתוך הארובה, עד למקום החור ולראות את המלך כאוות נפשו (כשהאח לא בוערת כמובן).
 
פעם אחת, כשהציץ מן החור, הוא ראה את המלך יושב עם שריו בסעודה, ולידו בנו, הנסיך. הנסיך כנראה שתה יותר מדי ונתן דרור ללשונו, עד שאמר דברים לא ראויים למעמדו. המלך כעס מאוד וגירש את הנסיך מן הארמון. כעבור זמן, הנסיך התחרט על מעשיו והחל להתגעגע לאביו. יום אחד הוא התקרב לארמון וראה את מסיק האח, כשהוא הפוך, מציץ מן הארובה. "מה אתה עושה?" הוא שאל. והאיש השיב: "בוא ואראה לך. הבט בחור הזה". הנסיך ראה דרך החור את אביו, המלך. הוא כל כך שמח לראות את אביו וביקש ממסיק האח רשות להביט מן החור גם למחרת, אבל מסיק האח סירב. "לא זו הדרך בה אתה צריך לראות את המלך. אתה בנו, הנסיך. כל מה שעליך לעשות הוא לשמור על פיך ולשונך ואז תוכל לראות את המלך פנים אל פנים, בתוך הארמון".
 
"עכשיו אתה מבין למה עמדתי על ראשי?" שאל רבי זושא את אחיו. מלך (שם החיבה שהיה לרבי אלימלך), "לך אל המגיד ממזריטש והוא יאמר לך איך לעבוד את השם בדרך שלך".
 
סיפור מלא עוצמה זה שינה את חייו של רבי אלימלך והשאיר לנו מספר מסרים חשובים. אחד מהם שייך לפרשה אותה אנו קוראים השבוע – פרשת עקב:
 
"והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי אשר אנוכי מצווה אתכם היום, לאהבה את ה' אלוקיכם ולעובדו בכל לבבכם ובכל נפשכם".
 
חז"ל מלמדים אותנו שבנוסף לציווי לאהוב את השם, הכוונה של המילים בפסוק זה היא ביצוע הצווי, יישום העבודה בפועל. השם ציווה עלינו לאהוב אותו לא בגלל שהוא צריך את האהבה הזו, אלא לטובתנו. וזה נכון לכל עבודת השם – הוא לא צריך את המצה שאנו אוכלים בפסח, גם לא את הלולב, אפילו לא את התפילות שלנו, כי על פי עקרונות האמונה של היהדות – הכל שלו ולא חסר לו דבר. אם כן, מדוע אנו מצווים לעבוד את השם בכל לבבנו ובכל נפשנו? והתשובה היא, שדרך עבודת השם בין אם זה עם מצוות או בכל דבר שאנו עוסקים בו בעבודת השם, השם מעניק לנו את ההזדמנות להתקרב אליו, להתחבר אליו ובסופו של דבר לזכות בהשגות גבוהות של מהותו.
 
רבי נחמן מברסלב מרחיב את הנקודה שלמדנו מרבי זושא בספרו "ליקוטי מוהר"ן" (חלק ב, תורה ה, ט"ו) ואומר: כאשר אדם עובד את השם הוא צריך לסלק את כל חכמתו, להשליך אותה ממש, כמו שכתוב בפרקי אבות (ג, יב): "כל שמעשיו מרובין מחכמתו – חכמתו מתקיימת", כי "לא המדרש העיקר, אלא המעשה" (שם). אדם "באמת צריך לסלק את המוח, כי צריכין להשליך כל החכמות ולעבוד את ה' בפשיטות", אומר לנו רבי נחמן, "בלי שום חכמות. לא מבעיא (ולא רק) חכמות של שטות, של סתם בני אדם, אלא אפילו חכמות גמורות, אפילו מי שיש לו מוח גדול באמת, כשמגיע לאיזה עבודה, הוא צריך להשליך כל החכמות ולעסוק בעבודתו יתברך בפשיטות". ולא רק, "וצריך אפילו להתנהג ולעשות דברים שנראה כמשוגע בשביל עבודת השם, בבחינת: "באהבתה תשגה תמיד" (משלי, ה), שבשביל אהבת השם צריכין לעשות דברים הנראין כשיגעון, כדי לעשות מצוות ורצונו יתברך, כי צריכין להתגלגל בכל מיני רפש וטיט בשביל עבודת השם ומצוותיו יתברך, ולא דווקא מצווה ממש, אלא כל דבר שיש בו רצון השם יתברך נקרא מצווה".
 
שני סוגי עבודת השם ישנם. ישנה עבודתו של הבן, לו יש רשות להגיע עד לחדרים הנסתרים של המלך. וישנה עבודתו של המשרת הפשוט שלא יכול לשאול שאלות. כשהנסיך, שאוהב את אביו המלך כל כך, והוא יכול לעבוד אותו בעבודה שאפילו משרת פשוט יסרב לעשות. למשל, להשליך את עצמו לבוץ ולכלכוך כדי לגרום שמחה ונחת רוח למלך, ואז המלך מגלה לבנו סודות שהיו נסתרים ממנו קודם לכן.
 
לימוד זה שרבי נחמן מברסלב מלמד אותנו קיבל השראה ממשהו שבאמת קרה לרבי. בראש השנה, כשהרבי היה בדרכו לעשות את התשליך, הוא מעד והחליק בבוץ. הוא התמלא בשמחה עצומה כשזה קרה והדגיש שאדם חייב להיות מוכן להתגלגל בבוץ כדי לעבוד את השם. בדרכו המיוחדת, הרבי תרגם את האירוע הזה לתורה ביצירת המופת שלו – הליקוטי מוהר"ן, כדי ללמד אותנו מסר עצום זה.
 
מה שמבדיל בין "אנשים רגילים" ובין הצדיקים האמיתיים הוא, האהבה הבוערת שיש להם בליבם לעבוד את השם. עבודת השם שלהם נעשית עם מאמצים מרובים, דבר המוביל אותם להשגות גבוהות שיוצרות אהבה עוד יותר גדולה. ואהבה חדשה זו מדרבנת אותם לעבוד את יוצרם בהתלהבות גדולה יותר. ראינו צדיקים שעבדו, ועדיין עובדים, את השם כאילו הם לא חלק מהעולם הזה. זה נראה כאילו שוגרו לחלל, מתודלקים בדלק והאש המיוחדים להם.
 
איך הם מגיעים לדרגות כאלה גבוהות ברוחניות?
 
התשובה פשוטה, אהבה בוערת ושירות… עם חיוך!