תביאו את הזהב הביתה!

אנשים מופתעים, מרימים גבה ונשארים עם לא מעט סימני שאלה מעל הראש כשהם מגלים שאני – אישה חרדית, אמא לחמישה ילדים, עם חגורה שחורה דן 6 בטאקוונדו ותארים בהם זכיתי באליפויות שונות. הם תוהים איך הניגודים הללו יכולים לדור יחד תחת קורת גג אחת, ואיך זה בכלל קרה…. "את רוצה לומר לי, שאישה דתייה בקיאה באומנויות הלחימה? אורתודוקסית?" שאלו אותי לא פעם… או, "אני ממש מרחמת על בעלך…" וגם, "מה?!? האמא הזו היא אלופה בטאקוונדו? תגידי, זה בכלל כשר? איך יכול להיות?…."

הכל התחיל כשאמא שלי רשמה את אחי, גבי, שהיה אז בן חמש לשיעורי טאקוונדו. היא לא ידעה מה זה טאקוונדו אבל מאוד אהבה את צמד המילים שבאו בעקבות השיעורים הללו – "משמעת ומיקוד", וקנתה בלי להתווכח אפילו על המחיר.

המשמעת שהם הנחילו שם לתלמידים הייתה קצת נוקשה עבור גבי. בנקודה מסוימת בין הדחיפות המאולצות ואמירת ה"כן המורה" ו"לא המורה" למאמנים, גבי הקטן פרץ בבכי קורע לב. הוא רץ החוצה ישר לזרועותיה של אימי ובכה. אחרי שנרגע מעט, הוא נשבע שהוא לא יחזור למקום המפחיד הזה יותר. אמא שלי, שכבר שילמה על השיעורים מראש, הבינה שהם היו גדולים על גבי ושהוא לא היה בוגר מספיק עבורם, לכן ביקשה את הכסף בחזרה. אחרי הכל, זה היה רק השיעור הראשון אותו אפילו לא סיים אותו.

"מצטער, גברת" אמר המאמן, "אין החזר כספי. המקסימום שאנחנו יכולים לעשות הוא להעביר את הזכות לבן משפחה אחר. האם יש עוד ילד בבית שמעוניין בשיעורי הטאקוונדו?"

עוד ילד? מה עם עוד 5?! אמא שלי חזרה הביתה באותו ערב ושאלה את שאר הילדים שלה מי רוצה להחליף את גבי. כשאף אחד מאחיי לא גילה התעניינות, הצעתי את עצמי, "אני חושבת שאני רוצה את זה, אמא".

"נפלא!" השיבה אמא, "את מתחילה שבוע הבא".

הייתי ילדה בת שמונה כשהגעתי לשיעור הראשון שלי בטאקוונדו. לא, לא היו לי שום ציפיות חוץ מלמלא את המקום של אחי וזהו. אבל באותו שיעור קרה לי שם משהו. פשוט התאהבתי ונשאבתי לעולם אומנויות הלחימה. הדברים בהא הידיעה ששלחו את גבי החוצה היו בדיוק הדברים ששאבו אותי פנימה. אהבתי את המשמעת, את הרצינות, את הפוקוס ואת הסדר. אהבתי שדוחפים אותי למקום בו אני צריכה להוציא מעצמי את הטוב ביותר, את הכוח והמאמצים כדי לפגוש את האתגרים הפיזיים שהוצבו בפניי. אהבתי את הרגשת העוצמה שקיבלתי בשיעורי ההגנה העצמית. ואהבתי את הפורקן והשחרור שהשיעורים האלה העניקו לי כדי להתמודד עם הלחצים שמתלווים לילדה שאחד האחים שלה הוא ילד עם צרכים מיוחדים.

מאמרים נוספים בנושא:

רק אהבה

מילה של מאמן

הזכות להיות וי.איי.פי
תהיו כוכבים
הגישה המנצחת
לכתוב את המנגינה
מרדכי שוורץ

המאמנים האסיאתיים שלי, למרות שהיו קטנים בגופם, היו ענקיים בהישגים שלהם. לא משנה כמה פעמים ראיתי איך הם שוברים את קורות העץ עם אגרופי המחץ שלהם, תמיד היה את הניצוץ הזה בעיניים שלי, חדש כמו בפעם הראשונה. הם לימדו אותנו לעבוד חזק, לסבול את הכאב ולעולם לא להתייאש, ובעיניי, הם היו הוכחה חיה לכך שהתמדה ועקשנות הם דברים שבאמת משתלמים. הגברים הקוריאנים האלה הפכו מהר מאוד מודל חיקוי עבורי. הרגשתי שאם אגיע אפילו לחצי מיכולות אומנויות הלחימה שלהם זה מספיק טוב בשבילי, וללא ספק אהיה גאה רק מעצם ההישג הגדול הזה.

לכן, בחמש השנים הבאות התאמנתי עד שזכיתי לקבל את החגורה השחורה שלי, וזה היה כשהייתי בת 13. עכשיו אתם אולי חושבים מה נערים בגילי חושבים על דבר כזה? 'ילדה עם חגורה שחורה? נו, באמת? לא, היא לא אמיתית. היא לא יכולה להילחם, בואו נראה לה!….' ובכן, בואו רק נאמר שהייתי חייבת להוכיח את עצמי לא מעט פעמים, בעל כורחי כמובן כי ממש לא חיפשתי את הקרבות הללו, אבל כמה אנשים פשוט לא השאירו לי שום ברירה ובלא מעט מצבים הייתי חייבת להגן על עצמי!

השנים עברו והאימונים התגברו, והמאמנים עודדו אותי להשתתף בטורנירים. התחלתי בקטן, משהו מקומי, אירועים במקום בו גרתי וזה המשיך עד לתחרויות בכל ארצות הברית ותחרויות בינלאומיות. אחרי שהשתתפתי באולימפיאדת הנוער, הרגשתי שאני חייבת לצעוד עכשיו אל הדבר האמיתי והגדול – האולימפיאדה הגדולה. השקעתי את כל כולי ברצון הזה, במטרה שהצבתי לעצמי עם כל הפוקוס כדי להגשים את החלום. בגיל 19, עם חגורה שחורה דן 3, מצאתי מאמן אגדי – אלוף עולם לשעבר, שלקח אותי תחת חסותו והעלה אותי בסולם השלבים, הוביל אותי לניצחונות הגדולים בתחרויות הגדולות והיוקרתיות. התרגשתי מהצעדים החדשים, ולא פחות, מההישגים: עוד אליפויות, עוד מדליות, עוד גביעים, עוד תעודות מרשימות.

באותו זמן כבר הייתי סטודנטית בקולג' שרודפת אחרי חלום חייה עם אימונים של חמישה ימים בשבוע עם המאמן, מקווה לסמן "וי" על עוד יעד בחיים – האולימפיאדה. הכל היה מוכן ומתוכנן, כך חשבתי, אבל לבורא עולם היו תוכניות אחרות בשבילי.

אבי היקר והאהוב אובחן כחולה במחלת הסרטן. הידיעה הזו נחתה עלי כמו רעם ביום בהיר וזעזעה אותי כהוגן. הסבל הנוראי של אבא, אותו ראיתי מקרוב, שבר לי את הלב. לפעמים הייתי חוזרת הביתה אחרי יום אימונים מפרך וקשה, ורואה את אבא שלי מתייסר מהתרופות והטיפולים שעבר, וזה ממש כיסח אותי. סכנה ריחפה מעל ראשו באותם ימים, דבר שגרם לי להתחיל לחשוב על המוות שלי. התחלתי לשאול שאלות, לבקש לדעת מהי מטרת החיים שלנו, התכלית והמטרות שלי בפרט.

אולי גם זה יעניין אתכם:

משובחים כמו גרגירי קפה
בזכות הקשיים
אל תפסיקו לרצות
המאמן האישי שלך
כנפיים של נשר

'האם שיגעון האימונים והרצון להגיע לאולימפיאדה הם המטרה של חיי בעולם הזה? האם זה היה הדבר הכי חשוב – מדליית הזהב והאנרגיות שאשקיע בה?…' דמיינתי את הקבר שלי עם תיאור קטן על המצבה – "כאן קבורה אלופה אולימפית", והמחשבה הזו עשתה לי משהו בפנים. המדליה, האולימפיאדה, האליפויות וכל מה שבא עם זה – פשוט היו כבר לא!

ועם המחשבות שרצו לי בראש ישר והפוך, העיניים פתאום נפקחו והאימונים היומיים הפכו מתענוג לסבל בלתי נסבל. כבר לא שידרתי על אותו גל עם המאמן שלי, והזדעזעתי כשהוא צעק לי לבעוט מהר כאילו כל החיים שלי תלויים במהירות הבעיטה הזו. הקול הקטן שבתוכי המשיך לומר לי שאני מבזבזת את הזמן שלי, גורמת נזק ודוחפת את הגוף שלי מעבר לכוחות שלו. החיים הרגישו פתאום מאוד קצרים, מאוד מפחידים והרבה יותר חשובים מכל אליפות, תהא אשר תהא.

ברור שרציתי להעביר הילוך, לשנות את הכיוון, אבל לא אדם כמו יעצור דברים באמצע ויפרוש. המשכתי עם האימונים, התחרויות וההישגים הנפלאים, עוד מדליות, עוד אליפות ואמרתי בסוף גם תודה למאמן שלי כי רציתי להיות עם אבא שלי. אני צריכה זמן עם עצמי. אני צריכה זמן כדי לברר דברים בתוכי. הוא כמובן התאכזב וניסה לשכנע אותי לחזור, אבל אני כבר החלטתי. כבר לא הייתי שם.

בחודשים שלאחר מכן המצב של אבא השתפר וחזר לשגרה, פחות או יותר. ובזמן ההפוגה שקיבל מהמחלה הספקתי לסיים את לימודיי בקולג', התחתנתי, קיבלתי את תעודת מאמנת כושר אישית ומדריכת קיקבוקסינג, כבר הייתי אמא לשני ילדים, ועברנו לגור בישראל – המקום בו רצינו תמיד לחיות. בעלי למד ועבד, ואני פתחתי קורסים ללימוד אומנויות לחימה לנשים בקהילה בה גרנו. דאגתי לאבא גם ממרחק גדול זה, אבל מעבר לדאגה הזו החיים היו פשוט נפלאים. היינו מחוברים לשורשים היהודיים שלנו, גידלנו משפחה מתוקה בארץ הקודש, למדנו מה זה להיות יהודים, ואז ערב אחד אחרי שהילדים נרדמו הטלפון צלצל…

"סאני" אמר הקול המוכר והאוהב של אבא, "אני רוצה שתחזרי לארצות הברית כדי להיפרד ממני".

תקופת ההפוגה הסתיימה.

עליתי על המטוס הראשון לשיקגו, ומשדה התעופה נסעתי מיד לבית החולים. אבא היה מחובר לכל מיני מכשירים וצינורות, נלחם לנשום אבל עם מבט רגוע על פניו, תחושת רוגע מתוקה כזו שהקרינה ממנו על הסובבים אותו, משהו מדבק כזה. הוא ניחם אותנו במילות האמונה שלו ועורר בנו השראה עם השלווה הפנימית שלו. בימיו האחרונים הוא כתב לנו מכתב בו הוא ציין את הדברים הבאים: "… אני שלם עם כל מה שקורה. אני מרגיש שאיכות חיי עלתה בחשיבותה על הזמן הקצר שניתן לי לחיות בעולם הזה. וזה היה שווה… כי מהי איכות חיים? חיי הנישואין היפים והמדהימים עם אשתי היפה והאהובה, הנשמה התאומה שלי… 6 ילדים מתוקים ומקסימים… אני סופר את הברכות שלי ואני אומר 'תודה רבה לך בורא עולם על כל מה שנתת לי… כי מה הם חיים? אתה משאיר מאחור ערימות של צדקות, סיפורים מעוררי השראה על חברים ובני משפחה, האנשים שהשפעת עליהם לטובה במשך השנים, והזיכרונות הטובים ממה שעשית בחיים שלך…"

מאז, המכתב הזה מלווה אותי לכל מקום.

מספר חודשים אחרי שאבא נפטא חזרתי לארצות הברית, לשיקגו. יצרתי קשר עם המאמנים הראשונים שלי לטקוואנדו, והתחלתי להעביר שיעורים ואימונים לנשים וילדים בקהילה היהודית. גיליתי שלימוד טקוואנדו הוא כלי שקיבלתי מתנה מבורא עולם שסייע לי עם ניסיונות החיים, שהובילו לצמיחה רוחנית ואישית ושהם חלק בלתי נפרד מהחיים. החפיפה בן כלי זה למה שהקב"ה רוצה מאיתנו הוא מסר שאני מנסה להעביר לתלמידות שלי. אנחנו צריכים לדעת להיות בשליטה עצמית כל הזמן ועם המון ענווה, לעשות הכל ממקום של יושר והגינות, לתחזק נפש שקשה להביס אותה אך במקביל להתייחס לכולם ולכל דבר עם כבוד, להתמיד ולהתעקש ולא לוותר. להתקרב לבורא עולם ולבנות אמונה חזקה זה משהו חזק שמצריך עבודה קשה ועקשנות רבה, ובאיזשהו מקום זה די מזכיר לי את השלבים של החגורה השחורה וההתקדמות לעבר השלב הגבוה ביותר. זה מצריך מאיתנו להאמין בעצמנו ולעמוד על המשמר כל הזמן. תפילותיי ותקוותיי שאצליח להעביר את המסר הנפלא הזה לתלמידות שלי ושהן יישמו את הערכים הללו בכל תחומי חייהן.

תודה לא-ל, הצלחתי לעשות את העבודה הנפלאה הזו לאורך כל הדרך, עם חמישה הריונות בריאים ותקינים, להתאמן ולהמשיך להתקדם בסולם החגורה השחורה בין ההריונות. למדתי שהאדם היחיד שכדאי להתמודד מולו בקרבות האלה, הוא האדם שהייתי אתמול. היום יש לי חגורה שחורה דן 6 ואני מקווה לעשות את כל הדרך עד לדן 10!

אנשים לא פעם שואלים אותי אם אני מתחרטת שלא הגשמתי את חלום האולימפיאדה, והתשובה שלי היא לא! נכון, כשמגיעים למקום הזה של אליפויות ותחרויות אז החיים הנוצצים הם חלק מהעניין. לי אין את הנוצץ הזה ואני מאוד שמחה. למה? כי יש לי נוצץ אחר, נוצץ אמיתי עם ניצוץ אמיתי בעיניים ובלב עם המון כוח ועוצמה פנימיים שמשתלבים עם הערכה עצמית נפלאה. והכי חשוב, אני שמחה בכל ניצחון והישג שיש לי מכל הבחינות. כי אני כל כך שמחה שבורא עולם הדריך אותי למקום הנכון ונתן לי את העבודה הנפלאה בה אני עוסקת, בעזרתה אני מעבירה לדור הבא ערכים שאין כדוגמתם.

כי זה מה שאבא שלי לימד אותי, לעורר השראה ולהשפיע על אנשים אחרים לטובה – זה כל העניין שלנו בחיים. ובשבילי, זו מדליית הזהב הכי אמיתית שיש!