תודה, אבא!

אבא, מילה כל כך יפה באוצר המילים שלנו. כדאי לנו להשתמש בה וכמה שיותר…
 
התורה מספרת לנו על חטא המרגלים שחטאו בהסתכלות השלילית והאיומה שלהם על ארץ ישראל, ודנו לכף חובה כל דבר בה עד שעשו אותה גרועה ואיומה בעיני קהל שומעיהם, עם ישראל. הרשו לי לשתף אתכם בסיפור דומה, על אותה טעות איומה שעשיתי בעצמי.
 
בקיץ האחרון, עשיתי תאונה עם הרכב כשליד ישבה נוסעת מבוגרת שהסעתי לביתה. תודה לא-ל אף אחד לא נפגע, אבל מישהו הזעיק אמבולנס שהגיע במהירות, ואחרי עשר דקות הנהג הצליח לשכנע את הנוסעת לעלות לאמבולנס ולהגיע לבית החולים לבדיקות. "את יודעת, על כל מקרה שלא יהיה…" אמר לה, והיא עלתה.
 
אבל ברגע שהיא עלתה לאמבולנס התאונה 'עלתה' שלב, מכיוון שעכשיו יש באופן רשמי 'נפגעת'. ועכשיו, כחייבת אצטרך להגיע לבית המשפט. ובבית המשפט, כנראה, אמצא אשמה ו/או ישללו ממני את הרישיון לכמה חודשים ו/או אשב בבית הסוהר (???)…
 
מאמרים נוספים בנושא:
לא שק אגרוף
סטירה בפנים
במקום הכי נמוך
 
אני מכירה את שלושת כללי האמונה של הרב שלום ארוש, עליהם הוא מרחיב בספרו רב המכר ומשנה-החיים בגן האמונה: 1. הכל מהשם, 2. הכל לטובה, 3. יש כאן מסר בשבילי. ובאמת, אבל באמת, ניסיתי לחיות ולתפקד על פי שלושת הכללים האלה בחיים בכלל ובאותה תקופה בפרט. נלחמתי כמו אדם שנלחם על החיים כדי לראות איך בורא עולם עומד מאחורי כל הבלגאן הזה.
 
אבל תוך כדי המלחמה התחלתי להאשים את עצמי במה שקרה, ואז הפסקתי והתחלתי להאשים את אלוקים. בסך הכל עשיתי לאישה המבוגרת הזו טובה (חסד, אז יש כאן מצווה, נכון?) אז למה הוא עשה את התאונה הזאת? למה אני צריכה להגיע לבית המשפט בגלל זה, במיוחד בימים הקשים האלה שהתמודדנו עם בעיות כלכליות לא קלות בכלל?!?!
 
כל פעם שחשבתי על התאונה, ועל התיק המשפטי שנלווה אליה, הייתי מוטרדת, ממורמרת ומלאת רחמים עצמיים, תחושת המסכנות וההתקרבנות תפסה תאוצה, 'מסכנה שכמותי, זה לא פייר מה שקורה לך! אני הקורבן האמיתי בכל הסיפור…'
 
ואז, כמה חודשים אחרי התאונה קיבלתי מכתב מעורך דין בו נאמר לי שהנוסעת שלי תובעת אותי על נזקים. לא יכולתי להאמין למה שקראו עיניי. רתחתי מזעם. הייתי להוטה לעשות משהו. מחשבות איומות הציפו לי את הראש, שכחתי את אלוקים ואת העובדה שהוא ורק הוא זה שמנהל את העולם!
 
חודש לאחר מכן התחלתי להרגיש לא טוב בכלל. ובמקביל, התבקשתי על ידי נשות הישוב בו אני גרה להעביר שיעור בנושא 'סליחה'. ובמקביל לכל אלה, היה לי ביקור לא צפוי מבא כוחה של הנוסעת שלי. אחרי שיחה קצרה הוא נתן לי את הכתובת והטלפון שלה והמליץ בחום לסגור העניין בינינו בצורה ישירה.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
מילים קטנות
רק מילה אחת
אבא, כמה מילים מרועי הבן שלך
 
האם יש מכנה משותף לכל הדברים האלה?
 
לקחתי את אחד מספרי הרב שלום ארוש כדי לקבל צידה לדרך, ופתחתי בעמוד בו נאמר שם בצורה ברורה שחור על גבי לבן: "אם אדם לא רואה את השם שעומד מאחורי כל מה שקורה לו, מאחורי כל הסבל שהוא חווה ולא   מודה   לו, אז הוא עומד לסבול עוד יותר, הרבה יותר…"
 
וזה בדיוק מה שקרה איתי. במקום להודות לבורא על התאונה, בכיתי והתלוננתי בלי הפסקה על מה שקרה (ברוב הפעמים עם עצמי) מכיוון שלא קיבלתי את הדין הזה באהבה, ובעיקר את העובדה שאני צריכה להיות בבית המשפט, ועכשיו התיק הזה יהיה יותר 'כבד' בגלל התביעה מהנוסעת שלי. למה? כי לא קיבלתי את הדין באהבה. כי לא אמרתי תודה לבורא עולם. כי לא האמנתי שהכל לטובה ושיש כאן מסר בשבילי. אז הרגשתי מאוד לא טוב.
 
אבל אחרי שהרב 'דיבר' איתי מתוך אותה פסקה, הגישה שלי השתנתה והבנתי שאני חייבת להפסיק את הרגשת ההתקרבנות הזו, ופשוט לומר תודה לבורא עולם על הכל כולל התאונה כולל המשפט כולל התביעה, למרות שלא היה לי שום רמז למה כל זה טוב. באותה הזדמנות החלטתי לעבוד על עוד נקודה – להפסיק לברוח ולהתחיל להתמודד עם המצב שאלוקים הכניס אותי אליו, שהוא כמובן לטובתי.
 
לכן מה שהנוסעת תתבע ותדרוש ממני, זה הכל מהשם ואעשה את רצונו.
 
ניסיתי להתקשר אליה, אבל כנראה שבא כוחה נתן לי מספר שגוי. אז כתבתי לה מכתב – אבל לא שמעתי ממנה כלום. אז החלטתי לנסוע אליה, לבקר אותה בביתה ולראות איך אנחנו סוגרות את העניין.
 
הפתעה מספר אחת: התאונה הייתה לא רחוק מהבית שלה, בזה ראיתי סימן מובהק להשגחה של השם ואיך שהוא מטפל בכל עניין ודבר.
 
הפתעה מספר שתיים: היא לא באמת תבעה אותי. היא רק רצתה תשלום עבור האמבולנס (היא אישה קשת יום שאין לה כסף מיותר, ובמשך כל אותם חודשים היא ניהלה דיונים מתישים עם קופת החולים בה היא חברה שישלמו את הכסף, אחרי הכל יש לה ביטוח משלים וכו' וכו' אך הם סרבו, ואז הבן שלה כתב מכתב לעורך דין ומשם זה התגלגל אלי).
 
הפתעה מספר שלוש: בסופו של דבר לא הייתי חייבת לה שום דבר, כי שבוע לאחר מכן (אחרי שהפסקתי להתלונן ולהודות לבורא על הכל) קופת החולים הסכימה לשלם לה את התשלום עבור האמבולנס.
 
חיבקנו אחת את השנייה וברכנו זו את זו לשלום, ואז חזרתי הביתה כשאני מתביישת בעצמי. הייתי כל כך איומה ורעה, דנתי אותה לכף חובה על מה שהיא עושה לי, כשהיא בעצם הייתה אישה פשוטה וצדיקה. בושתי ונכלמתי עד כדי התכווצות כשדנתי את אלוקים לכף חובה, כשחשבתי שהוא 'מחפש' אותי כל הזמן ומפיל עלי תיקים, בעוד שהוא באמת, אבל באמת, רק ניסה ללמד אותי שיעור מאלף בחיים.
 
סליחה אלוקים, ואני רק מבקשת שתעזור לי בבקשה לזכור תמיד איזה אבא אוהב אתה!