תזרקו את סטרסי מהחלון!

באותו בוקר, איחרתי לשיעור הזומבה שלי.

מאז שהצטרפתי לחדר הכושר החדש בבית שמש, המקום בו אני גרה, שהוא בערך 10 דקות נסיעה מהבית שלי, אני מגלה שזה יותר מלחיץ אותי, מאשר לנהוג מהרחוב שלי לחדר הכושר שנמצא בקצה הרחוב. מוזר, לא?

זה מזכיר לי אנשים, כמוני למשל, שמנסים למצוא את מקום החניה הקרוב ביותר לכניסה של הקניון. עד עכשיו אני לא מבינה למה אנחנו עושים את זה. האם בתוך הקניון אנחנו לא הולכים על שתי רגלינו, עד כאב, לפחות שלוש שעות? אז מה הטעם בלהילחם על מקום חניה קרוב? איזה הבדל זה כבר עושה?

אבל זה טבע האדם…

אז כמו שאמרתי, באותו בוקר איחרתי.

ואם חשבתם שזה נגמר בזה שאיחרתי, אז טעיתם ובגדול. כי מהרגע שהבנתי שאני מאחרת הלחץ שבי הגביר הילוך והפך למשהו מזעזע. בעיקר כשכבר הייתי עם ההכנות האחרונות, מנסה להרגיע פעוט בן שנתיים שלא מרפה מהחצאית שלי, ועם רגל אחת בחוץ.

כל הדרך לשם ניסיתי לנסוע לצד פסי ההאטה שעל הכביש, אלה שמקפיצים את כל הרכב כשאתה עובר אותם בלי להאט מעט, ואז הלחץ והעצבים מתערבבים וזה נהיה משהו דביק ולא נעים. "זוז כבר, יא צב!" צעקתי לרכב שנסע לפני כשכל חלונות הרכב שלי סגורים. מבחינתי, אם תרצו, אני מוכנה לשכוח מהעובדה המעצבנת לא פחות שהכבישים כאן הם עם נתיב אחד לכל כיוון, אבל עזבו, למי זה כבר משנה.

מאמרים נוספים בנושא:

תתחיל ליהנות מהחיים

חניה שמורה

לחץ וקוצר נשימה – איך מתמודדים?

רגוע? מתי זה קרה לאחרונה?

פריק קונטרול

למה לחץ?

עניים בזמן, עשירים בלחץ

הנכס הכי יקר שלנו

תפילה לבריאות

בתוך הבלון

פתאום, בחצי הדרך לחדר הכושר, מחשבה שהעדפתי בכל חצי הדרך זו להתעלם ממנה, צצה לה בקדמת המוח הקטן שלי.

מה הטעם להילחץ בגלל שאני מאחרת?!?

הרי זה לא ישנה את הזמן וזה גם לא יגרום לי להגיע לשם מוקדם יותר!

המסקנה המתבקשת?

החלטתי לזרוק את הלחץ.

כן, זרקתי את סטרסי (לחץ באנגלית בתוספת סיומת חיבה, וכך הוא קיבל שם מתוק כזה…) מהחלון והסתכלתי במראה על הרכב מאחור שדרס אותו. התענגתי מהמוות המבעית והאכזרי שלו. 'ביי, ביי, סטרסי…'

ולא תאמינו, אחרי שהחלטתי לא להילחץ בגלל שאני מאחרת, הרגשתי הרבה יותר רגועה ולא הגעתי לשיעור כמו פקעת עצבים. ולא רק, המקום היה כמעט ריק בגלל שכולם היו עסוקים בחזרה לשגרה וחזרה מחופשות הקיץ, אז היה לי מקום חניה מעולה. אני חושבת שהנשים שבכל זאת הגיעו שמחו לראות אותו בהתקפת ריקוד הזומבה מול המראה…

אני כבר יודעת מה אתם שואלים. מה קורה כשהילדים מאחרים לבית הספר, או כשאנחנו מאחרים לעבודה?

ובכן, זה יהיה זמן נפלא ליישם ולהפעיל את שרירי האמונה שלנו. אם אתם מאחרים, זה מה שהשם רוצה. נקודה. אם הבוס מקבל אתכם עם פנים חמוצות ואגרופים קמוצים על השולחן ופה מלא במילים והערות – כן, גם את זה השם רוצה.

למה? כי מי יודע אילו דינים נמתקים מעל ראשיכם רק בגלל שלא נתתם לסטרסי להלחיץ אתכם ולגרום לכם לאבד את שיווי המשקל שלכם בגלל הסיטואציה הזו!

אז אני מתכוונת לנסות להקשיב למילים שלי, אלה שכתבתי לכם כאן שחור על גבי לבן, ולעשות כל שביכולתי כדי לא ליפול במלכודת שסטרסי טומן לנו בכל רגע אפשרי.