תתחיל עם משהו

מה שדרוש כדי להתחיל זה רק
להחליט, מודעות ברורה וקצת אומץ
לב לעשות את הצעד הראשון. לעשות
משהו כי "מעט זה גם טוב", זוכרים?
 
 
"אני מוליך אתכם על דרך חדשה-ישנה, בו דרכו אבותינו, ולמרות זאת – היא דרך חדשה לגמרי!"
 
עיקר התפילה מבוסס על מה שכל אחד אומר בליבו בשעת דוחקו. אולם, כשנכחו אנשי כנסת-הגדולה (שהיו הנביאים האחרונים) לדעת, שההשראה של הלבבות דעכה, ניסחו לדורות הבאים צורה קבועה של תפילות שעיקרן הוא ה"עמידה".
 
תפילת ה"עמידה" מורכבת משמונה-עשרה ברכות, הכוללות ומבטאות את כל הצרכים שלנו, חומריים ורוחניים כאחד. העמידה אמורה להיאמר בהתרכזות הנפש והיא מלקטת את המושגים העיקריים הבאים:
 
הודיה:דברי שבח, המתכוונים להכיר ולהודות על טובות שלהן כבר זכינו.
 
תהילה:משיכת אור העליון, מלשון "בהילו נרו על ראשי".
 
תפילה:דבקות הנפש לשורשה, מלשון "נפתולי אלוקים".
 
בקשה:דברי פיוס וטענות, כדי לספק צורך כלשהו.
 
תחינה:התחננות, בתקווה לקבל מתנת חינם.
 
מכיוון שתנאי החיים שלנו גדושים בפיזור הנפש ובלחץ, נדיר מאוד בימינו שהאנשים יצליחו להגיע לדרגות הללו. מצד שני, עקב התנאים הנזכרים, דווקא אנו זקוקים יותר ויותר לאותן המעלות שיהיו כמו חמצן לנשמה.
 
מול סתירה כואבת זו המליץ רבי נחמן על חזרה לצורה המקורית של התפילה, כלומר: ניסוח אישי וספונטאני של כל בקשותינו, דבר המפרש היטב את מאמר: "אני מוליך אתכם על דרך חדשה-ישנה, בו דרכו אבותינו, ולמרות זאת – היא דרך חדשה לגמרי!"
 
מבחינה זו, השיח של הנאמן עם בוראו והתבודדות הינם רחוקים מלפסול את הדרך הישנה ומלהחליף את התפילות היומיומיות שקבעו אנשי כנסת הגדולה, אך הם משלימים את אותן הברכות.
 
מכיוון שאנו משוחחים עם הבורא בשפה הרגילה שלנו – מתעוררים בנו רגשות חיים וחמים, ואותם רגשות יהפכו בקלות את ההודיה, התהילה, התפילה, התחינה והבקשה לברות-השגה ומימוש על ידי ליבנו.
 
כוונות
 
הכוונות הן שמאפשרות לנו ריכוז במטען הפנימי של דיבורי התפילה. הן מהוות גם את הבסיס למדיטציה נבואית, כמבואר בסידורי המקובלים (כגון סידור הרש"ש וכדומה. עיין בספר "מדיטציה וקבלה").
 
בנוגע לייחודים, לתמורות ולצירופים, שהם תרגילים מפותחים של קבלה נבואית – לא מומלץ להתנסות בתחומים אלו ללא הכנה הולמת והדרכה חיה של מורה מוסמך.
 
לכן, בכל הקשור לכוונות, ממליץ לנו רבי נחמן להגביל את עצמנו למובן הפשוט של המילים. אם נתפלל בעברית או בשפה אחרת, נעשה זאת כך שרוחנו תהיה קשורה למילה אותה אנו מבטאים. בשבילנו, הריכוז האידיאלי מושג כאשר אנו מודעים למשמעות הפשוטה של הדברים. אצל המקובלים המוסמכים, המובן הפנימי הפך לפירוש הפשוט. כדוגמא לכך, מסופר על תלמיד ששאל את רבי נחמן: על מה צריך לחשוב כשאנו פונים אל בורא עולם (בשמו המופיע בארבע אותיות הקודש)? והשיב רבינו: "השם זה גאט" (אלוקים באידיש)…
 
"בכל פעם שאני מרגיש צורך, אני פונה אל השם"
 
זהו משפט שכיח ואכן, יש לשבח את מי שפונה אל הבורא ברגעים קשים או בתקופות מאושרות. זהו שלב מבורך המעיד על כנות, אולם חסר עדיין את הכוח וההתמדה שיש בשיטת העבודה.
 
בואו נביט על החיים הגשמיים שלנו: האם אנחנו הולכים לעבוד רק כאשר אנחנו מרגישים צורך או חשק?
 
התפילה נקראת גם "חיי שעה" וגם "עבודה שבלב", לכן היא טעונת משמעות ועקביות, כמו כל המלאכות שהסדירות היא הכלל הראשון בהן.
 
התפילה מכונה גם רינה ושירה – אמנויות להן דרושה פרקטיקה בסולם הצלילים. האם יעלה על הדעת שלימודו של הכינור הפנימי קל יותר מאשר רכישת מיומנות בכלי נגינה גשמי?
 
אם אנחנו רוצים שעבודתנו – שעת ההתבודדות שלנו, תביא להתקדמות ממשית, נצטרך לקבוע לה זמן בכל יום. זמן זה ייחשב לפגישה עם אבא שבשמים ועם עצמנו, מאחר וזה מה שהיא באמת! ואם כך, איך נוכל לבטלה?
 
רבי נחמן ביקש מחסידיו להתבודד בכל יום שעה אחת לפחות. אולם, הוא לא ציפה שנגיע לזה ביום אחד! לכן, גם אם נקבע לעצמנו בשלב הראשון רק כמה דקות של התבודדות בכל יום, זה מעט בהשוואה לדבר המושלם, אבל זה משהו. זו התחלה. ומה שדרוש כדי להתחיל זה רק להחליט. מודעות ברורה וקצת אומץ לב. ברגע שנרגיש את הערך והתמורה של העבודה, נקדיש לה יותר ויותר זמן.
 
אם כך, בואו ונתחיל למשל עם חמש דקות קטנות בכל יום (מעניין לגלות כיצד זמן כה קצר עשוי להידמות לעיתים לנצח…). כאשר נתעקש לקיים את אותן חמש דקות של שיחה, בזוכרנו את דברי רבינו: "מעט זה גם טוב", נתפלא להיווכח שעד מהרה חמש הדקות מתרחבות לעשרים, לשלושים, לארבעים דקות וליותר.
 
אם קרה ששכחנו או לא הקדשנו לעניין אפילו חמש דקות ביום – אל ייאוש! אין זה המקום לכעוס על עצמנו או להיות מופתעים. זה קרה גם לחסידים אמיתיים בתחילת עבודתם, אך אלה לא נבהלו מה"נפילה". הם רק עודדו את עצמם כדי להתחיל שוב, ככתוב: "שבע יפול צדיק – וקם"! הצדיק איננו זה שלא נופל, כולם נופלים. הצדיק הוא זה שלא מתייאש וקם בחזרה!
 
כש"ניפול" אלף פעם ונקום, נוכל לראות את הדקות הספורות של ההתבודדות מתעצמות, ונוכל ליישם בעצמנו את הבטחת חכמינו: יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא" (אבות ד).