אומנות החזרה

שמונה קילו (כמעט) ירדו ואני הייתי ב'היי'.

חשבתי שבשם האורגאני לא אפול… הרגשתי חסינה משום מה ומחודשת – ואז התגנבו להן הנפילות הקטנות. "מהשוקולד המריר מותר לאכול, אז רק 4 קוביות" (לא אכלתי מעולם אחת…) ניחא, יישרתי שורה. ואז, "בגלל שהשוקולד המריר יותר בריא מזה הרגיל" – יישרתי לי עוד שורה… ועוד אחת… ואמרתי לעצמי ש"לא נורא עשיתי הליכה היום ולא אכלתי את כל הארוחות, זה מתקזז"…

הלוואי והייתי עושה כאלו חשבונות כל יום על המעשים שלי מול הקב"ה ואנשים. "מארי דחושבנא" (חשבון נפש לפני השינה) על שוקולד זה חידוש בפני עצמו…

ואז הפתח גדל, וחזרתי מתוך עצלות לאכול את האוכל שמבושל בדרך כלל בבית והוא אוכל מרוקאי ספוג שמן אבל מה זה טעעעעעים! אין מה לעשות. בואו נודה על האמת, אוכל עם שמן טעים הרבה יותר מקוסמת בסילאן או נבטים בלימון וכף טחינה, לפחות לשמנות מתחילות, ולא רק מתחילות אלא שמנות מתחילות בתזונה טבעית שמשנות שנים של הרגלי אכילה שגויים הכוללים טעמים רווי שמן ותבלינים עזים… ואולי לא רק שמנות ואני מכלילה, ובכל מקרה, הרגלים.

השיא היה הבורקס. שנים לא אכלתי בורקס. שנים! נזכרתי שבתיכון אכלתי "אצל דני" בורקסים משולשים שווים עם טונה של גבינה… וכמה שנים עברו מאז??? לפחות שלוש עשרה שנים. אולי אני קצת מגזימה, בטוח נשנשתי לי אחד או שניים באחד האירועים, אבל ממש לא ממקום שנהנה מבורקס.

בשם סעודה רביעית, לכבוד דוד המלך (לא פחות ולא יותר), החלטתי לפנק את המשפחה בבורקס מסורתי, ולא זו בלבד, אלא בתוספת פיצה מעדנות.

אם הייתי יכולה, הייתי נשבעת שזו לא הייתי אני.

אין לי שמץ של מושג מה קרה פתאום, ואיך הידיים הכניסו את גושי הבצק האלו לתנור ואחר כך לבטן שלי.

מעבר לכל "הלא בריא", "קמח לבן", "לא לאכול בלילה", "מלא קלוריות", "נתקע בבטן" ושאר אמירות – אחרי שאכלתי אמרתי לעצמי: "זה מרגיש ריק… מה אכלתי?"

לא הרגשתי שזה מילא אותי, לא הרגשתי מסופקת למרות ששבעתי פיזית, וזה היה מוזר. באמת שהכנתי מכל הלב, ורציתי לאכול מכל הלב, אמנם היו לי ייסורי מצפון לכמה דקות, אך הם נעלמו כמעט מיד.

הבנתי דבר חשוב ומשמעותי לא רק מבחינה קלורית: הרבה פעמים אנחנו זוכרים מה שהיה, נתלים בעבר, נוסטלגיה. טעם הבורקס היום כבר לא מרגש אותי כמו פעם, השתניתי, טעמתי טעם אחר, גם אם הוא פחות טעים הוא גורם לי להרגיש טוב יותר, והמציאות מוכיחה שהדרך נכונה למרות הקושי. עובדה.

החברות שפעם התאימו לי, היום הם כבר פחות כי השתניתי – ויש ייסורי מצפון על זה אבל זו האמת. כנ"ל הבגדים, הידידים ושיחות הנפש איתם, ובכלל, שיחות עם גברים או כל התנהלות כזו או אחרת שפעם הייתה.

הרבה פעמים אנחנו תקועים כי אנחנו חיים בעבר, משמרים הרגלים קודמים, מפחדים לשחרר. לא שמנו לב שהשתנינו, שיש לנו יותר ידע ורצון אחר, מבורר יותר, נכון יותר.

אז גם אם שחררתי יותר מדי (וטוב שזה בבורקס ולא בדברים אחרים ברוך השם) אני מודה להשם.

שבתי ורצתי, רצתי ושבתי… זו תנועה שלעולם תוביל אותך קדימה, לא משנה איפה תהיה, עליך להיות מוכן לה, לדעת איך להיות בה ואיך לצאת ממנה.

רצוא ושוב. אומנות החזרה.

"כשרוצה אדם לילך בדרכי התשובה, צריך להיות בקי בהלכה וצריך להיות לו שני בקיאות, היינו בקי ברצוא בקי בשוב שזהו בחינת עייל ונפיק בחינת "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הינך". היינו, מי שרוצה לשוב להשם יתברך צריך לחגור מתניו שיתחזק עצמו בדרכי השם תמיד, בין בעליה בין בירידה שהם בחינת "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הינך". היינו בין שיזכה לאיזה עליה לאיזה מדרגה גדולה או קטנה. אף על פי כן אל יעמוד שם ולא יסתפק עצמו בזה, וצריך שיהיה בקי בזה מאוד לידע ולהאמין שהוא צריך לילך יותר ויותר וכו', שזהו בחינת בקי ברצוא וכו'. וכן להיפך, שאפילו אם ייפול חס ושלום למקום שייפול" (רבי נחמן מברסלב).