אי נוחות מתוקה

מכירים את המצבים האלה שאתם
צריכים לעשות משהו והכל משתבש,
ואז ברגע אחד אתם מגלים איך הכל
הסתדר על הצד הטוב ביותר? זה מה
שנקרא אי נוחות מתוקה.
 
 
הבן הגדול שלי, יהודה, בן השמונה וחצי, משתתף בחוג כל יום שני. לפעמים הוא אוהב לחזור הביתה באוטובוס, ולפעמים הוא מעדיף שאבוא לאסוף אותו עם הרכב. ובשאר הפעמים, הוא אוהב להוציא אותי מדעתי כשהוא מתקשר 20 דקות לפני הזמן בו אני אמורה לאסוף אותו, אחרי שהחליט שהוא לא רוצה לבוא באוטובוס, ואז לשנות את דעתו אחרי חצי מהזמן של השיחה, אז הוא מודיע לי חגיגית שהוא מעדיף לקחת את האוטובוס. נודניייייייק.
 
אתמול זה היה שיגעון הפוך. במקור, הוא רצה שאבוא לקחת אותו, אבל אז התקשר ואמר לי שהוא יבוא באוטובוס, ואז אמר לי, אחרי חצי מהזמן של השיחה, שהוא רוצה שאבוא לקחת אותו. בסדדדדדדדדדר.
 
אז ארגנתי את שני הילדים שהיו איתי בבית, הכנתי בקבוק לתינוק, ושלחתי את הבן השני (יוספי) להביא את הילד השלישי מהשכנים בדרכנו החוצה. הגעתי לרכב והבן השני חוזר, אבל בלונדי (יעקב) לא איתו. "איפה הוא?" שאלתי בחוסר סבלנות. התגובה היחידה שקיבלתי הייתה משיכת כתפיים. פתאום נזכרתי שהשכנה אמרה לי שהם הולכים לגן המשחקים שנמצא בסוף הרחוב, אז הלכתי לשם. קראתי כמה פעמים, מה פתאום קראתי – צעקתי. כמה ילדים הסתכלו עלי במבט מוזר, אבל אין יעקב.
 
התקדמתי עוד קצת, קראתי, מה פתאום קראתי – צעקתי שוב את השם שלו, שום דבר. בשלב הזה התחלתי לדאוג (כדרכן של אימהות) שמה קרה משהו, וזה היה מעצבן. החלטתי לעלות שוב לבית של השכנים לברר את התעלומה. צלצלתי בפעמון ו… הנה יעקב, יושב לו שם ומשחק על השטיח עם החברים שלו.
 
ברצינות????
 
ירדנו חזרה לרכב ושמעתי שני ילדים מדברים. ניגשתי מסביב לרכב ו…. הבן הגדול שלי עמד שם.
 
לא נכון!!!!!!!
 
כבר הייתי מוכנה להתפרץ עליו בגלל כל אי הנוחות, ובעיקר בגלל הכעס שהחל להשתלט עלי. כן, זה שאני מנסה להיפטר ממנו. ורגע לפני שהתייאשתי וכל העיסה הזו התפרצה החוצה כמו הר געש, קול קטן בתוכי לחש לי באוזן: 'רחלי, תנסי להכיל את מה שקורה עכשיו, כי הכל לטובה, זוכרת?'
 
'לך מכאן' נשפתי בעצבים.
 
ומיד אחרי שעזב את השטח, הקול הקטן הזה, כבר הייתי מוכנה וערוכה, אלא שאז זה הכה בי והתחלתי להבין מה הקול הקטן הזה ניסה לומר לי.
 
אז הנה התסריט: אם לא הייתי מתעכבת בחיפושים אחרי בלונדי, הייתי יוצאת בזמן מהבית. הייתי מגיעה לבית הספר ולא מוצאת את יהודה. הוא, מצד שני, היה מגיע לבית ולא מוצא אותי! ואני, עם החרדות שלי, הייתי מתפוצצת עליו כמו בלון מלא באוויר ברגע שכף רגלי הייתה דורכת בתוך הבית. הוא היה מצטער פעמיים: פעם אחת בגלל שהיה צריך לחכות בחוץ, ופעם שנייה בגלל שהיה צריך לסבול התפרצות של המאמא העיראקית שלו.
 
אחרי שהסתכלתי על כל התסריט הזה, היה לי קל יותר להבין שאי הנוחות הזמנית והקטנה שחוויתי חסכה ממני אי נוחות גדולה יותר. וזה משקף בשלמות את מה שהרב שלום ארוש כותב בספריו, ובעיקר בספרו רב המכר ומשנה החיים – בגן האמונה – שהכל, אבל הכל, לטובה, ולכל דבר יש מטרה לטובתנו הנצחית, אפילו אם אנחנו לא יכולים להבין למה או לראות איך זה קורה בפועל.
 
כן, אני מדברת על כללי האמונה שעושים לנו את החיים הכי פשוטים, יפים ומתוקים.
 
זה סוד האמונה – אתה לא יכול שתהיה לך אמונה אם תראה את כל התמונה בשלמותה. ויש להודות, שברוב הפעמים זה באמת לא ברור איך משהו כואב ומאתגר הוא בעצם לטובתנו, כמו במקרה הזה. אבל זאת הנקודה.
 
והנקודה היא, שזה לא אמור להיות ברור!
 
זמנים של קושי ואתגרים לא מנקים אותנו מעבירות, אלא הם הזדמנות נפלאה מאין כמותה להרוויח ברכות עצומות בעתיד. כשאתם מגיעים לנקודה בה אין לכם שום בחירה אלא רק אמונה, זה הרגע בו אלוקים מנסה לתת לכם את הישועה לה אתם מייחלים. כי מי אמר בכלל שהעתיד הוא העתיד הקרוב והמיידי? פעמים רבות אנשים חווים צער וסבל במשך שנים ולא רואים את האור בקצה המנהרה, כל שכן את הישועה. פעמים רבות אנשים מתים כתוצאה מהסבל (מחלות), או מתים מבלי להבין על מה ולמה סבלו. אז איפה פה הרווח?
 
רוב הסיכויים, אם הישועה לא קרתה בגלגול הזה, אז היא מחכה לאדם בעולם הבא, דווקא אחרי שנפטר מן העולם, כמו שמגלים לנו הצדיקים על פי תורת הנסתר. אבל אנחנו לא יכולים להבין את הדברים האלה בשכל הפשוט שלנו. ואתם יודעים מה? אנחנו לא אמורים. זו הסיבה שהאמונה היא באמת הכל. אם נוכל באמת להפנים את החכמה האדירה הזו, אם נצליח ליישם את האמונה בכל תחומי חיינו נזכה להוציא את העוקץ של הכאב והסבל. אולי אפילו נוכל להיפטר מהצער, אם נעבוד כמו שצריך, אפילו אם זה קשה, בפיתוח מידת האמונה. במצב כזה, למרות שהסיבה לכאב והסבל לא תמיד נעלמת מהשטח, התגובה שלנו תהיה הרבה יותר חיובית.
 
בואו נלמד מצדיק גדול – רבי נחום איש גמזו, שלא משנה מעבר עליו ועם אילו קשיים ואתגרים היה צריך להתמודד, תמיד הוא אמר "גם זו לטובה!" ויהי רצון שבאמת נזכה להרגיש את הטובה הזו, אמן.