אישה אחת, שלוש אימהות
ערב אחד שאלה אותי הבכורה שלי שאלה קצת מוזרה, "איזו אמא היא האמא הכי טובה: אמא שלי, של אחותי או של אחי?"
ערב אחד שאלה אותי הבכורה
שלי שאלה קצת מוזרה, "איזו אמא
היא האמא הכי טובה: אמא שלי,
של אחותי או של אחי?"
ערב אחד שאלה אותי הבכורה שלי שאלה קצת מוזרה, "איזו אמא היא האמא הכי טובה: אמא שלי, של אחותי או של אחי?". זאת הייתה אמורה להיות שאלה מצחיקה או מתחכמת כזאת, שאלה רטורית שאין עליה ממש תשובה. אני לא יודעת למה, אבל הפעם בחרתי לא להתעלם או לחייך חצי חיוך, אלא עצרתי רגע וחשבתי על תשובה ראויה לשאלה שכביכול נראית סתמית לגמרי.
"אמא של אחיך הקטן היא הטובה ביותר", השבתי אחרי הרהור קל. טוב, זו לא התשובה שהיא ציפתה לה והיא השיבה בקול נעלב "זה לא פייר, למה רק שלו?" כשהיא משפילה מבטה למטה.
מיהרתי להסביר את עצמי. "אמא של אחיך היא האמא בעלת הניסיון הרב ביותר. היא כבר אמא שזכתה לגדל שתי בנות מתוקות, וכשהגיע אחיך הקטן היא הספיקה ללמוד דבר אחד או שניים. ככל שעובר הזמן האמא הזאת גם נהיית יותר חכמה, כי אני מבינה שככל שאני לומדת יותר כך אני יודעת פחות".
לא ידעתי אם התשובה שלי הניחה את דעתה, או אם בכלל יש לה את היכולת לתפוס ולהבין את העומק של דבריי, אבל אני המשכתי להרהר בדבר.
מה ההשפעה שלי, או שלנו כהורים, בבריאת היצירה הגדולה מכל, הנס והאור של חיינו – ילדינו? איך אפשר להשפיע, עוד לפני המימוש עצמו, בזמן הווייתם וכמובן בגידולם ובחינוכם? איך אפשר להתכוון ולהביא בריה לעולם, כזו שתגרום לכל האנשים סביבה לרצות להיות טובים יותר ולתקן את מידותיהם?
הרי לא בלי מחשבה עניתי לבתי, שאחיה הקטן, שהוא עכשיו בן שנתיים שיחיה, הוא זה שזכה לאמא הכי טובה. כשאני מנסה להשוות את מי שהייתי ומה הייתה מהותי, את כוונותיי והחיבור שלי לאמת בזמן התכנון של כל ילד, אני נדהמת לגלות שלוש נשים כמעט שונות. מבפנים כמובן, וגם מבחוץ. וככל שהזמן עבר כך השתניתי יותר. לכן אני יכולה להודות בבירור שהאמא של הבכורה שונה בתכלית מזו של הקטן.
אם היינו יודעים כמה הכוונות שלנו, המחשבות שאנו חושבים, וכמובן המעשים שאנו פועלים משפיעים על העובר ממש מרגע זמן העיבור, אין לי ספק שהיינו משתדלים להיות כמעט מלאכים מרגע זה ואילך. כמו שאנו משקיעות בלאכול בריא, לנוח כמה שאפשר, לא לעשן, אנו יכולות להשקיע מאמצים ולנסות לחשוב חיובי, להיות בשמחה, לדמיין דמיונות טובים ולהתפלל על כל דבר קטן שקשור לעובר שלנו מרגע היווצרו ולכל אורך חייו. כי כשזה מגיע לקטנטנים שלנו הפן הרוחני חשוב לא פחות מהפן הפיזי, ואל לנו להזניח אותו.
אנו לומדים מחנה שהייתה מתפללת על שמואל בנה שתהיה לו כסות כל חייו, ואכן מסופר שמעילו צמח איתו עד יום מותו. כך גם מסופר על אמו של רבי נחמן מברסלב, הרבנית פייגה, שהייתה נוטלת ידיה בכל פעם לפני שנגעה בבנה. כמובן, יש עוד אינספור סיפורים, אפילו מימינו אנו, על אימהות שמשקיעות בצד הרוחני, לפעמים אפילו על חשבון הפיזי, וזוכות בבנים טובים וצדיקים גדולים.
באחד מערבי השבת ביקרתי את הרבנית שגרה לידינו, ואיתה אני בקשר טוב כבר כמה שנים. סעדנו יחד את סעודת שבת, וכאשר היא ליוותה אותי לדלת היא שיבחה אותי: "רואים שאת עושה עבודת מידות" אמרה, ואני לא הבנתי איך היא רואה עלי את זה? אולי בעיניים? אולי יש איזו הילה מסביב?
"איך את רואה?" שאלתי בסקרנות.
"אני רואה את זה על הילדה שלך. היא מאוד השתנתה לטובה מאז שאני מכירה אותה. היא נעימה וחמה, רגישה וחומלת. תענוג ממש. זה שינוי מהותי ואני יודעת שהוא נעשה רק בזכות העבודה שאת עושה על עצמך". השיבה לי.
ניסיתי להוריד ממני את הקרדיט בביישנות, אבל לא אכחיש שליבי התמלא בשמחה. הרגשתי את האמת בדבריה. הרי לא עשיתי שום דבר שונה או מיוחד בשנים האחרונות, מלבד להתחזק ולהתקרב אל השם, לברר עוד ועוד את דרך האמת, ולנסות להוות דוגמה טובה לילדיי.
ואכן, גם אני רואה את השינוי בילדתי, שינוי לטובה של ממש. וכשהיא שואלת אותי ברגע פרטי שלנו "אמא, למה את כל כך טובה אלי?" אני עונה, "כי אני רוצה שתהיי בן אדם טוב ואמא טובה בעצמך".
זה מעניין לראות את מידת הקרבה שלנו לקדוש-ברוך-הוא ולמצוות אצל הילדים. ככל שאנחנו היינו יותר קרובים, שפחות התביישנו לומר את הברכות בקול רם, שקיימנו יותר מצוות ונראינו יותר צנועים ויראי שמים מבחינה חיצונית, הילדים הגיבו בהתאם, כמובן בלי שום לחץ מצידנו, לשינוי הטבעי שנוצר. וזה מתבטא עד היום בדוגמאות יומיומיות, בעיקר באמונה ובאהבה למצוות.
הקטן, שנולד לסביבה דתית, צועק בכל פה את הברכה לנטילת ידיים. מושגים כמו 'מוקצה' ו'הבדלה' שגורים בפיו מאז שהתחיל לדבר, והוא ממשש את קודקודו של אביו לחפש שם את הכיפה.
הבינונית מקפידה על צניעות והלכות שבת, אולי בגלל העובדה שנולדה בשבת ואחרי לידתה התחלנו לשמור את השבת.
הגדולה, שגדלה בשנתיים הראשונות של חייה בבית שאינו שומר מצוות, מתקשה לפעמים בשאלות כמו "אמא, איך את יודעת שיש אלוקים? אני לא מרגישה אותו…" וזקוקה יותר למסגרת בה היא לומדת, שעוזרת לה ליישב את קיום המצוות ברצון ובקבלה.
בסופו של דבר, אינני יודעת באמת מי האמא הכי טובה. אנחנו עושים כמיטב יכולתנו לפי המקום בו אנו נמצאים והיכולת שלנו באותה נקודת זמן. אך חשוב לדעת ולזכור, שעלינו להשקיע בקטנטנים שלנו לא רק בהכנת אוכל בריא, מקלחת יומית והכנה של שיעורי הבית. ההשקעה לטווח הארוך דורשת מאיתנו עבודת עצמית על המידות, תפילה וכוונה רוחנית בכדי להוות דוגמה אמיתית ולתת כלים, שלפעמים אין באפשרותנו לתת. ויותר מכל, אנו זקוקים לעזרה משמים כדי להעניק להם את זה.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור