אנחנו לא מושלמים!

לפעמים זה מרגיש שמחפשים אותנו
על כל טעות קטנה. אז חבר'ה, ניצחתם.
תפסתם אותנו ואתם צודקים כי אנחנו
ממש לא מושלמים! ותתפלאו לשמוע,
אנחנו גם יודעים את זה.
 
 
עשר בבוקר. נתיבי איילון עדיין עמוסים, אך התנועה זורמת לאיטה. מהוואן הלבן שבנתיב הצמוד מסמנות לנו שתי נשים, עם מטפחות צבעוניות על הראש, שהן רוצות לשאול אותנו שאלה. קולות צחוק רמים נשמעים מהרכב ואנחנו מנסים לשמוע מה בפיהן. "איפה תחנת הדלק הקרובה? אנחנו על הטיפה האחרונה" שאלה אחת מהן בחיוך. בזמן שבעלי מנסה להסביר לה, אנחנו שומעים פתאום קול ניגוח קל. האישה שבוואן מתפוצצת מצחוק כשהיא מבינה שהן לא היו מרוכזות לרגע מכיוון שרצו לשמוע את התשובה, כתוצאה מכך הרכב שלהן 'נישק' את הרכב של הגברת שלפניהן. מכיוון שנסענו כעשר קילומטר לשעה לא נגרם שום נזק לרכבים, כך לפחות זה נראה מהצד. הגברת שנפגעה כעסה מאוד. היא עצרה את רכבה בצד לבדוק את הנזק והתרגזה כשהבנות מהוואן המשיכו לנסוע. היא לא ידעה שאין להן דלק ושיכול להיות שאם הן יעצרו הן לא יוכלו להמשיך בנסיעה. היא עמדה בשולי הכביש וצעקה: "תתביישו לכן. תתביישו. זו חוצפה. ועוד דתיות…" את הדברים האחרונים היא ליוותה בתנועות ידיים גדולות כשהיא מצביעה על ראשה, בכדי לחזק את דבריה בפנטומימה ולסמן על כיסוי הראש שלהן.
 
אנחנו המשכנו לנסוע ולשוחח על המקרה. כמובן שהגברת צדקה בכך שהיא ציפתה מהן לעצור את הרכב ולהחליף פרטים, כנהוג במקרה של פגיעה, אפילו שהן חשבו שלא נגרם נזק. אלו הם הכללים וזהו כבוד ונימוס בסיסי בין בני אדם. אך למרות שהנשים בוואן הפרו את הכללים, לדעתה, היא הייתה צריכה לדון אותן לכף זכות מכיוון שלא הייתה להן ברירה ורק להמשיך במהירות לתחנת הדלק הקרובה.
 
הנקודה האמיתית והחשובה שאני למדה מהתקרית הזאת היא הנטייה הגורפת של החברה שלנו, ושל כל העולם, לצפות מאנשים שנראים דתיים להיות אנשים מושלמים. נקודה.
 
אם יש לך כיפה על הראש, זקן או לחילופין חצאית ומטפחת, אסור לך לטעות אף פעם. והחשבון הוא פשוט. אם אתה מצהיר על עצמך שאתה ירא שמים, זה מעיד עליך שאתה רוצה להיות אדם טוב, כזה שמכבד את הכללים בין אדם למקום ובין אדם לחברו. לכן, אתה צריך ליישם את הדבר בחייך – להיות ישר כמו סרגל ולא לזוז לא ימינה ולא שמאלה אף פעם. אתה צריך להיות מושלם וקדוש כמו אלוקים.
 
אנחנו, האחרים, לעומת זאת, לא מצהירים עלינו קבל עם ועדה על הכוונות שלנו, לכן אנחנו יכולים לבחור אם אנחנו רוצים להיות אנשים טובים, וכמובן שמותר לנו לטעות.
 
ברור שהנחה זו, במיוחד כשמניחים אותה ככה, מגוחכת לחלוטין וכל אדם בר דעת יסכים עם זה. אולם, לצערי, אנחנו עדיין שבויים בתפישה הזו כל כך חזק, שגם אני מזדעזעת לראות אנשים עם כיפה סרים מדרך הישר בכל רמה שלא תהיה.
 
אני זוכרת שהלכתי לראות את הסרט "למלא את החלל" על הקהילה החרדית בתל אביב. ישבתי באולם מלא עם קהל שאינו שומר מצוות. האנשים בשורות שלידי נהיו פתאום מומחים להלכה והקפידו על הדמויות כאילו רצו לתפוס אותם בקלקלתם. "הם סגרו את הדלת. זה ייחוד אז זה אסור" אמרה הגברת שישבה לידי לחברתה. "היא מנגנת בשנת האבל? חשבתי שלא שומעים מוסיקה" אמר האדון מאחורי.
 
נהניתי לשמוע את הבקיאות בהלכות מהציבור הזה, אך שוב, הרגשתי את ההקפדה הרבה שיש על הציבור הדתי על כל סוגיו וגווניו. זה כאילו שמחכים לנו בפינה לתפוס אותנו בפאשלה הכי קטנה כדי להוכיח אחת ולתמיד שאנחנו לא מושלמים.
 
אז חבר'ה, ניצחתם. תפסתם אותנו ואתם צודקים כי אנחנו ממש, אבל ממש, לא מושלמים! ותתפלאו לשמוע, אנחנו גם יודעים את זה. הבגדים שאנחנו לובשים הם אכן הצהרת כוונות. אנחנו באמת רוצים להיות אנשים טובים ולקיים את הכללים של הבורא במציאות היומיומית שלנו, אבל זה לא אומר שאנחנו תמיד מצליחים. אנחנו טועים ונכשלים כל הזמן, אפילו שהכללים ברורים וידועים לנו ואנחנו משתדלים לחזור וללמוד אותם שוב ושוב. זה נכון שאנחנו רוצים לתקן את עצמנו, אבל העבודה רבה והדרך לא נגמרת. זה מאוד מסובך ומורכב ליישם את מה שנלמד במצבים קשים שנוצרים בחיים, זאת עבודת חיים! ההתקדמות היא איטית והרבה פעמים סמויה מן העין החיצונית.
 
אז נראה לי שכדאי לשבור אחת ולתמיד את התפישה הרווחת והשגויה זו, ולמען האחדות בעם ואהבת החינם לומר בקול גדול:
 
זה נכון שאנחנו משתדלים, אבל אנחנו לא מושלמים. סליחה.
 
ובעזרת השם, בפעם הבאה שתראו אדם דתי שאינו מתנהג בדרך ארץ אל תתאכזבו מהעובדה שהוא לא מושלם. תדונו אותו לכף זכות ותתפללו שהוא יעבוד על מידותיו ויעלה בסולם המצוות.