אסירי התקווה

רבי נתן מברסלב זצ"ל מבאר (ליקוטי הלכות, הלכות ביצים, הלכה ה) את עניין האבלות והנחמה על חורבן בית המקדש, ביאור שנעשה על פי מאמרו של רבי נחמן מברסלב, מורו ורבו (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, פ"ה), בו הוא מדבר על עניין הביצים ואגוזי הלוז והמשותף ביניהם. כדי שביצה תהיה מוכנה עוד כשהיא בתוך התרנגולת, היא צריכה כ"א (21) ימים. גם אגוזי הלוז צריכים כ"א ימים עד שהם מבשילים. רבי נחמן כותב שכ"א ימים אלה הם כנגד כ"א ימי בין המצרים, "ועל ידי זה זוכין לנחמה, כי עיקר הנחמה על ידי עצם הלוז שממנו עיקר התחייה וכו', ובשביל זה אוכלין ביצה בסעודה המפסקת וכו'", עיין שם.
 
רבי נתן אומר לנו שלכאורה זה תמוה, הרי הביצה והלוז מרמזים על הנחמה, אם כן, מדוע תהליך הבשלתם מסתיים אחרי כ"א ימים, שהם רמז על האבלות שמתאבלים כ"א ימים של ימי בין המצרים? למה אוכלים את הביצה בעת האבלות בסעודה המפסקת, הרי הביצה היא בחינת לוז – עיקר הנחמה, בחינת תחיית מתים? ומסביר, שכל זה בא ללמד אותנו ולרמז לנו, שאדם לא יכול להגיע אל התקווה הטובה ואל הנחמה כי אם על ידי צער, ייסורים ומרירות גדולה, שזה בחינת אבלות – מתאבלים ומצטערים וממררים על חורבן בית המקדש. אבל, גם כשמתאבלים על החורבן הנורא הזה, בגלל היותנו רחוקים כל כך מאבינו שבשמים בגלות בה אנו נמצאים, אסור לאדם להישאר חלילה בצער, אלא לנחם את עצמו בכל פעם עם תקווה גדולה – שאנו מקווים לאחרית טוב, לצאת מהגלות, מאפילה לאורה, כי "חסדי ה' לא תמנו"…
 
כך הוא הדבר גם בגלות הפרטית של האדם, כאשר רואה את הדברים המצערים אותו, המתגברים עליו, את המרירות בגוף ובנפש, את הצער מהממון – עליו לזכור היטב: יש תקווה! "וקץ שם לחושך", והכל יתהפך לטובה ולמתיקות גדולה אם רק יתחזק ולא יתייאש מן הרחמים.
 
הדוגמא שרבי נתן נותן לנו היא הצעקה של הנביא במגילת איכה: "אני הגבר ראה עני… אותי נהג וילך… השביעני במרורים…" אך בתוך כל הדברים האלה, בתוך מרירות צעקתו, הוא מנחם את עצמו ואומר: "אבד נצחי… זאת אשיב אל ליבי על כן אוחיל, חסדי ה' לא תמנו… חדשים לבקרים…" ופירש רש"י, שהחסדים מתחדשים בכל בוקר, לכן: "טוב ויחיל ודומם לתשועת ה'".
 
אדם שרוצה לפקח על חייו האמיתיים, אומר לנו רבי נתן, צריך לקבל על עצמו את ההבנה שבכל המרירות, הצער והייסורים שעוברים עליו, ובעיקר ייסורי הנפש על כך שהיא רחוקה כל כך מאביה, על כל הפעמים בהן אדם מנסה ומצפה לצאת מהרע לטוב אבל הרע מתגבר עליו בכל פעם מחדש, מייאש אותו ואומר לו שאבד נצחו חלילה – בכל הזמנים האלה עליו להתחזק ולנחם את עצמו ולהיות בכלל אסירי התקווה, עליהם נאמר: "שובי לבצרון אסירי התקווה". בכל פעם עליו לומר לעצמו: יש לי עדיין תקווה! ולאחוז חזק בדברי רבי נחמן מברסלב שאמר אין שום ייאוש כלל בעולם! ולקיים את: "זאת אשיב אל ליבי על כן אוחיל, חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו לעולם"!
 
כי צדיקים, כידוע, תחילתם ייסורים וסופם שלווה, וכל אחד מישראל הוא בחינת צדיק כמו שכתוב: "ועמך כולם צדיקים". לכן, כל מי שרוצה להתקרב אל קדושת ישראל באמת, מסביר רבי נתן, "בהכרח שיעבור עליו מרירות הרבה מאוד בלי שיעור, ואי אפשר לזכות לשום קדושה אמיתית כי אם על ידי מרירות גדול! ואי אפשר לסבול את המרירות והייסורים, ורק השם יתברך נותן ליעף כוח לסבול את הייסורים, על ידי התקווה שנוטע בלב האדם המקווה לאחרית טוב, בכוח הצדיקי אמת שכבר זכו לנצח, לאחרית טוב כזה".
 
את דברי רבי נתן צריך לחקוק היטב על לוח ליבנו. זאת, משום שכל אדם הרוצה באמת להתקרב אל השם יתברך – בהכרח שיעבור עליו מרירות הרבה בלי שיעור! רבי נתן לא כתב שייתכן שיעבור על האדם או שאולי יעבור עליו, אלא – בהכרח שיעבור עליו! לכן צריך כל אדם להכין את עצמו לזה שבהכרח תעבור עליו מרירות רבה בלי שיעור, כי רק כך יוכל לעמוד בניסיון.
 
וכאשר אדם לא יודע שזוהי הדרך, או שהוא מתעלם ממנה, כשיש לו פתאום ירידה או ניסיון הוא נבהל ממה שעובר עליו, הוא לא יודע איך לחזק את עצמו. ואדם שנפל – נפל רק בגלל שלא ידע, או ידע והתעלם מעניין המרירות ההכרחית. וכשהיו לו ימים טובים והצלחה הוא לא הכין את עצמו לירידה שבהכרח בוא תבוא. כאשר אדם יודע שהעולם הוא גלגל ואחרי כל הצלחה יש גם ירידה וניסיון – דבר הכרחי לעלות מדרגה נוספת – הוא מכין את עצמו בתפילות, לימוד, שיחות של התחזקות ואמונה, ואז הוא עומד בניסיון ועובר את הכל, הוא זוכה לנחמה גדולה ולהתעלות בדרכי השם.
 
כמובן שכל זה מדובר על אדם שבאמת רוצה להתקרב אל השם ולא מסתפק במקום בו הוא נמצא. מי שלא רוצה להתקדם ולהתקרב אל השם בכל פעם יותר ויותר, ואומר שהוא מסתפק במקום בו הוא נמצא, ייתכן מאוד שלא תהיה עליו מלחמה גדולה כל כך, כמו על זה החפץ באמת לאמיתה, לעבוד את השם באמת ולהוסיף בכל פעם קדושה ודעת, שאז היצר הרע מתגרה בו מאוד. למעשה, מי שזוכה שהצדיק יקרב אותו, גם אם החליט שהוא לא רוצה להתקדם יותר ומסתפק במקום בו הוא עומד, הצדיק לא יניח לו לבלות ימיו בשינה, ובעל כורחו יעביר עליו את הניסיונות והתמודדויות, וממילא גם הוא יצטרך לעבור מרירות גדולה, שאז עיקר הניסיון הוא לחזק את עצמו בתקווה הטובה, שכל המרירות היא רק לטובה ונועדה לקרבו אל השם יתברך.
 
ובהקשר לכל זה, רבי נתן מחדש ואומר שכל זה מרומז בלוז והביצה. כי בכל הדברים שבעולם ישנם רמזים נפלאים וגדולים להתקרב אל בורא העולם, כי כל הדברים שבעולם נבראו רק שביל זה – לרמז לאדם להתקרב להשם יתברך, ואין להם שום חיות וקיום כי אם על ידי החיות שיש בהם מעצות התורה הקדושה, ומשם חיות וקיום כל הדברים כידוע.
 
לכן גם הביצה והלוז מרמזים על דברים עליונים שלכאורה נראים סותרים זה את זה. מצד אחד הם מרמזים על הנחמה, ומצד שני על האבלות של ימי בין המצרים. דבר זה בא ללמדנו דבר עצום – אי אפשר לבוא אל הנחמה אלא על ידי אבלות וצער, ואי אפשר להתקרב אל השם ולחזות בנועם השם אלא על ידי "מרירות הרבה בלי שיעור" בבחינת: "שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה", וכמו שאמרו רבותינו ז"ל: "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה". וכן הוא בכל אדם ובכל זמן, בעניין גלותו, צערו והייסורים שעוברים עליו.
 
וכל זה מרומז בהלכה של סימני ביצים. ב"שולחן ערוך" כתוב שאם הביצה – שני ראשיה כדים (עגולים) או שני ראשיה חדים (מחודדים) – הוא בודאי סימן טומאה. כי זו דרך הרשעים וכל הרחוקים מן האמת, כאשר נופלת עליהם אבלות, צער וייסורים הם לא מנחמים את עצמם כלל ואין להם שום תקווה לצאת מהצרה והצער, כמו שכתוב: "לא יאמין שוב מני חושך", והם נשארים שקועים בדאגות ומרה שחורה עד שנפרדים על ידי זה מהשם יתברך, מהתורה ומצדיקי האמת לגמרי. ולפעמים ההיפך – כשיש להם איזה טוב, אכילה ושתייה וכו', הם ממלאים פיהם שחוק ועושים כל ימיהם כחגים, כמו שכתוב: "והנה ששון ושמחה… אכול ושתה…" ושוכחים לגמרי את תכליתם ואחריתם.
 
וזה בחינת שני ראשיה כדים או שניהם חדים. כי 'כד' מרמז על אבלות וצער, בחינת "גלגל הוא שחוזר בעולם", לכן אוכלים ביצים ועדשים שהם עגולים בזמן אבלות ל"ע. ו'חד' זה בחינת עזות ושמחה, בחינת "וישם פי כחרב חדה", ההיפך מן האבל שאין לו פה. והרשעים, כשהולך להם, שמחים בעולם הזה כאילו שמחתם שלמה ולא חושבים על אחריתם. וכשלא הולך להם הם נופלים לדיכאון כאילו אין להם שום תקווה. וזה מרומז בביצים הטמאות: או ששני ראשיהם חדים או כדים. כשהם שמחים, ממלאים את תאוותם בשחוק ושמחה כאילו כל השמחה בזה העולם, חלילה. ולהיפך, כששבר וצרה באים עליהם הם מלאים עצבות ומרה שחורה, בלי שום נחמה ותקווה. וזה 'שני ראשיהם כדים' – האבלות והצער שלהם הם משני ראשיהם – מראש עד סוף. הם לא מקווים לאחרית טוב כלל, כמו שכותב רבי נחמן "מי שאין לו אמונה – חייו אינם חיים! כי תיכף כשבא לו איזו צרה אין לו במה לנחם את עצמו". ולהיפך, כאשר השעה משחקת להם הם מלאים שמחה וצחוק, שזה 'שני ראשיהם חדים', ועל שמחה כזו נאמר: "ולשמחה מה זו עושה".
 
אבל הצדיקים והכשרים, כאשר יש להם צער ח"ו, הם בבחינת אסירי התקווה. הם מחיים ומנחמים את עצמם בגודל תקוות לאחרית טוב, בבחינת: 'ראשו אחד כד וראשו אחד חד', כי 'כד' ו'חד' הם בחינת אבלות וצער, נחמה ותקווה טובה. אצלם האבלות והצער מקושרים בתקווה והנחמה, לכן אינם מייאשים את עצמם לעולם מהשם יתברך עד שזוכים לאחרית טוב. לכן כל העניין הזה מרומז בביצה משום שהיא בבחינת לוז הנ"ל, שהוא עיקר התקווה והנחמה ולכן אוכלים אותה בסעודה המפסקת, כי על ידי זה דווקא עיקר הנחמה בחינת: "שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה", שזה בחינת ראשו אחד כד ואחד חד.
 
כך מלמד אותנו רבי נתן, וכדאי להעמיק מאוד בעניין זה ולהתחזק תמיד, ובפרט בימים אלה. ויהי רצון שהימים האלה יהפכו מאבל ליום טוב, מיגון ואנחה לששון ושמחה, ולא ידח ממך נידח, כי כולם יחזרו בתשובה שלמה והגאולה תבוא ברחמים גדולים ונזכה לראות בנחמת ציון ולשמוח בבניין ירושלים בקרוב ממש, אמן.