בוקר לא רע, אחרי הכל

לדבר עם אלוקים זו גם דרך משעשעת לקבל תשובות שמעולם לא ציפיתם להן.
 
מכיוון שרובנו בני אדם, מה שמעיד על כך שמדי פעם יש לנו מניע כמוס כשאנו מתחילים לדבר עם אלוקים.
 
אז באותו בוקר, אני חייבת להודות, 'נעלבתי' קצת מבורא עולם אחרי שחוויתי בוקר לא קל. ומכיוון שאנחנו כבר מדברים בכנות, אגלה לכם שאני כישלון על בסיס יומי. למה? כי אני לא הבן אדם האדיב שהייתי רוצה להיות. ולאחרונה התחלתי לתהות אם אי פעם זה יהיה אפשרי, אם אוכל אי פעם להשתנות. כמובן, יש הרבה עצות מתוקות וקדושות בספרים הנכונים שיעצרו אותי מלהגיע לקצה גבול היכולת, תודה לא-ל, וזה עוד בלי להזכיר את הגאווה שלי שבאה במלוא הדרה, גם כשהיא לא מי יודע מה עסוקה באובססיביות להפיל אותי. אבל אני סוטה מהנושא העיקרי.
 
אז באותו בוקר, ניסיתי לעשות את הטוב ביותר, לקיים את עצותיו של רבי נחמן מברסלב, להאמין לכל מילה שהוא אומר לנו – שאלוקים אוהב אותנו, כל כך אוהב אותנו עד שיש לו תענוג גדול מזה שאנו כביכול "מנצחים" אותו, ילדיו האהובים, בטיעונים טובים ומשכנעים. ובכן, עם דברים אלה התחלתי להצדיק את עצמי כאשר מה שבאמת רציתי לעשות הוא לשחרר את הכל החוצה. וזה מה שהיה:
 
"השם", פניתי אליו, "בכנות, פחות מאחוז אחד מאיתנו מצליחים באמת להתגבר על הכישלונות והקשיים בחייהם בצורה מדהימה. זו הסיבה שזה מעורר בנו השראה ויראת כבוד כשאנו קוראים את הסיפורים על האנשים האלה שמתגברים על בעיות עצומות בחייהם. ואני אפילו לא מדברת על צדיקים".
 
"והשאר?" המשכתי בחוצפה, "או שמנסים להמשיך, מנסים, מועדים, נופלים, מנסים… ואז רובנו לא באמת מנסים! אז נראה לי שכל העולם הזה, כל המשימה שלנו, כל הדיבורים על אמונה, שכר ועונש, קשר, וזה עוד בלי להזכיר מצוות ותורה…" וכאן עצרתי לקחת אוויר…
 
"זה ל-א ה-ו-ג-ן!!!! זו משימה ב-ל-ת-י א-פ-ש-ר-י-ת!!!! למה אנחנו צריכים לסבול כל כך? איך אתה מצפה מאיתנו שנצליח כשכל הסיכויים נגדנו?! הסיכוי לתהליך רוחני אמיתי באופן סטטיסטי נמוך מאוד!… ואני רק מנסה לכתוב מאמר על אמונה פשוטה? אוי…. (זה החלק בו נשברתי ופרצתי בבכי. תנו לי רגע לאסוף את עצמי…)
 
דרך אגב, אם אתם תוהים מהו ה'סבל' שלי, אז לא מזמן ילדתי את הילד השלישי שלי ועברתי דירה. אני קצת יותר מהמומה (ועוד לא דיברנו על ההורמונים שעדיין לא נרגעו מהלידה) פרט לעובדה שהשם כבר הראה לי את אהבתו אלי עם אינסוף מקרים של עזרה לא צפויה אחרי הלידה: מעזרה של ההורים ועד לעזרה שהגיעה מחוץ לבית, בייביסיטר שמופיעה משום מקום לכל חופשת הקיץ והחגים, חמותי הפתיעה אותנו ולקחה אליה את הילדים לטיפול כך שאוכל לנוח מעט… והרשימה עוד ארוכה, ואני באופן עקרוני מודה לבורא עולם, על הכל. בכל אופן… (יש בכל אופן?!)
 
כמו שאתם יודעים, כשאנו נמצאים במבחן חיים, דעו שהניסיון הזה תפור עלינו בול במידה, ממש כמו שחייט תופר ללקוח שלו חליפה בהזמנה אישית, רק שזו חליפה שמימית למגבלות האישיות שלנו, ומה שאנו מבינים בשכלנו ברוב הפעמים הוא חלק קטן מאוד מתמונה ענקית מאוד, זו חליפה שאמורה לתת נוקאאוט לכל כפתורי הרגש בפעם אחת. שוב, אני סוטה מהנושא העיקרי.
 
אז באותו בוקר, בכיתי ובכיתי, ובכיתי מאוד, כשאמרתי את זה:
 
"אני מתכוונת, השם, זה כמו שאבקש מבן השבע שלי שיכין את כל סעודות השבת, לבקש ממנו שינקה ויסדר את הכל רק כדי שאעניש אותו על כך שלא עשה את המשימה שהוטלה עליו כראוי. כי מי יבקש מילד בן שבע להכין את כל סעודות השבת? ובכלל, מי יבקש ממנו דברים שהם מעבר ליכולתו, ואז להעניש אותו שלא עושה את המוטל עליו כראוי?!"
 
ואז, די בפתאומיות, זה היה ברור. 
 
"אה, הבנתי. תודה השם. אתה יודע, נתת לי משימה לא קלה. ואתה בכלל לא מצפה שאצליח בה על הפעם הראשונה. יש לך עניין אחר – אתה רוצה שאצמח ברוחניות שלי. לעולם לא תעניש אותי על משהו שאני לא מסוגלת לעשות. אתה רק רוצה שאוציא את הטוב ביותר, שאנסה, באותו שלב בו אני נמצאת, ושאהיה שמחה לעשות זאת. הבנתי. אבל הקטע של 'להיות שמחה' יכול להיות קצת בעייתי לפעמים, אתה יודע…"
 
נרגעתי מעט. אבל כבר לא בכיתי.
 
"אז מה שאתה אומר, בעצם, זה שכמו שהורה לפעמים נותן לילד שלו משימה קשה לעשות אבל עם ציפיות נמוכות מהתוצאות, רק כדי שהילד הזה יגדל ברוחניות שלו ויקבל את ההזדמנות להרגיש טוב עם עצמו שנתנו לו משימה קצת יותר מסובכת מהרגיל – אז זה מה שאתה עושה איתנו? אז אין לך ציפיות גבוהות מהתוצאות, למרות הנכונות שאנו מגלים? הו, איזו הקלה. אז אתה באופן עקרוני אומר לי שעכשיו ממש אני כמו ילד בן שבע? או לפחות כך אני רואה את עצמי בתמונה הגדולה זו. אני רק ארבע שנים בתשובה, אז אני מרגישה כמו ילדה בת ארבע. אז אני באמת כמו ילדה בת ארבע, מבחינה רוחנית".
 
כמה שצחקתי על עצמי. זה היה טוב.
 
"וככל שאנו נבחנים, אתה מצפה מאיתנו לפחות? ואיך אדע מתי זה קורה? אה, זה לא משנה? נכון. פשוט, אחשוב רק על היום, על הרגע שיש לי. היום אני יכולה להיכשל, אב לפחות ניסיתי…"
 
אז הנה מה שלמדתי באותו בוקר מלא תלונות: שהשם עדיין מקשיב, למרות שהתלוננתי. שלא אקשה על עצמי, כי זה לא מה שהשם עושה איתנו.
 
למדתי גם (אני מקווה) שמה שהשם באמת מצפה ממני הוא שאשתדל באמת, בהתאם לארגז הכלים שהוא נתן לי, לפי הדרגה הרוחנית בה אני נמצאת. ושכל האנשים המדהימים האלה שאני קוראת עליהם הם באמת דוגמא טובה, אבל אל לי להשוות את עצמי אליהם! זה מרשם בדוק להתמוטטות רגשית פוטנציאלית.
 
ולמדתי, שוב, על ערכה של האמונה הפשוטה. כן, היא בדרך כלל עפה מהחלון ברגע של אמת – ברגע של קושי וממצוקה. אבל בואו נודה בזה, לדבר עם השם זה הביטוי הכי פשוט שיש לאמונה פשוטה.
 
והכי חשוב – אני חייבת לזכור שאני צריכה לדון את עצמי לכף זכות. רבי נחמן מברסלב מלמד שזה בלתי אפשרי לדון את הזולת לכף זכות אם אדם לא דן את עצמו לכף זכות. כי מי שלא עושה זאת, אין צליל של אמת בדבריו.
 
לדון את עצמי לכף זכות זה לא אומר להצדיק את ההתנהגות השלילית (אני כועסת כי…) אלא – כשאני במצבים של הלקאה עצמית אני חייבת לשנות הילוך ולהתחיל לחשוב על כל הדברים הטובים שעשיתי, על כל מצווה קטנה, מחשבה בונה או מעשה טוב, מבזק רכילות שלא אמרתי, רגע של סבלנות שגיליתי אתמול, דקה של חמלה וחסד הבוקר.
 
הדמעות כבר יבשו. התלונות נעלמו כלא היו. כל מה שנשאר היה טישו מקומט, כוס קפה קר, והנוכחות המנחמת והטובה של בורא עולם.
 
בוקר לא רע, אחרי הכל.