במקום הכי נמוך

שם, במקום הכי נמוך של "לא
יודעת", של בליל המילים, אין לי
מושג מה יקרה בעוד רגע. 'השם,
נעים מאוד, פה זה למטה' אני
אומרת לו והוא בטח צוחק…
 
 
בתוך הבליל של ה"לא יודעת" אין לי מושג מה יקרה בעוד רגע מעכשיו.
 
האמת, אני גם לא יודעת מה להחליט, ואולי בעצם ההחלטות שלי שגויות כי אני בדמיונות. כי איך בכלל אפשר לדעת? כל המחשבות שרצות במוח וחולפות כל שנייה… ברגע אחד אני חושבת שיש בי דעת וברור שאעשה כך או כך וברגע אחר כל הדעת מסתלקת והכאוס מסביב חוגג.
 
וזה מפחיד. כי אין לי מושג מה לעשות, ואיך לעשות. ובא לי רק לישון. להדחיק בכיף. הגוף עייף ולא מבין כלום. לא יודע כלום מכלום.
 
מאמרים נוספים בנושא:
חושך זה ילד בלי חיבוק
כשהגרוע  מכל קורה
אין דבר שלם מלב שבור
 
"נִמְצָא שֶׁהַיְרִידָה שֶׁלּוֹ שֶׁנָּפַל לְמַדְרֵגָה כָּזֹאת עַד שֶׁהוּא בִּבְחִינַת לְמַטָּה מִן הַמָּקוֹם, כִּי הָיָה בִּבְחִינַת: "תֹּהוּ וָבֹהוּ" וְלֹא הָיָה לוֹ מָקוֹם כְּלָל…" (משיבת נפש, אות נז).
 
נכון, אני למטה מן המקום. בתוהו ובוהו בכאוס. בליל של "לא יודעת", בליל של מילים. לא מבינה. אדרבה כשניסיתי להבין הסתבכתי עוד יותר. ואז פשוט הבנתי שהשכל ממש לא מועיל לי. אז זרקתי אותו.
 
ומה עכשיו?
 
"…ומֵעַכְשָׁיו עַל יְדֵי הַבַּקָּשָׁה וְהַחִיפּוּשׂ עָלָה עַל יְדֵי זֶה בַּעֲלִיָּה גְּדוֹלָה לִבְחִינַת לְמַעְלָה מִן הַמָּקוֹם וְאָז נִמְחָלִין לוֹ כָּל עֲווֹנוֹתָיו. כִּי מִבְּחִינַת אַיֵּה הַנַּ"ל שֶׁהוּא הַקְּדֻשָּׁה הָעֶלְיוֹנָה מְאֹד, מִשָּׁם כָּל הַסְּלִיחָה וְהַמְּחִילָה לְכָל הָעֲווֹנוֹת בִּבְחִינַת "כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה" וְכוּ', כִּי עִמְּךָ דַּיְקָא, כִּי אַיֵּה הַנַּ"ל הוּא בְּחִינַת כֶּתֶר בְּחִינַת תְּלֵיסַר תִּיקּוּנֵי דִּקְנָא שֶׁהֵם שֹׁרֶשׁ הַשְּׁלשׁ-עֶשְׂרֵה מִידּוֹת שֶׁל רַחֲמִים שֶׁשָּׁם עִיקַּר הַמְּחִילָה וְהַסְּלִיחָה כַּיָּדוּעַ. וְזֶה בְּחִינַת "אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ". כִּי מְקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים הַנַּ"ל הֵם בְּחִינַת קְלִפַּת תּוֹלָע, שֶׁהִיא קְלִפָּה קָשָׁה וַחֲזָקָה מְאֹד וּמִתְגַּבֶּרֶת בְּכָל יוֹם לְכַלּוֹת כָּל הָעוֹלָם לְגַמְרֵי חַס וְשָׁלוֹם, כַּמְבֹאָר בְּכַוָּונוֹת. וּמִבְּחִינַת קְלִפָּה זֹאת נִמְשָׁכִין כָּל מִינֵי שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים שֶׁאֲסוּרִים בַּאֲכִילָה בְּאִסּוּר חָמוּר מֵאַחַר שֶׁהֵם רְחוֹקִים לְגַמְרֵי מִכְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, בִּבְחִינַת "וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא אֶתֵּן"…"
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
הסוד  של הסנדלר
הגשר  הצר
תמסור את עצמך
 
עכשיו, לא לברוח. עכשיו צריך להיות שם. כי בורא עולם שם. משם תבוא הסליחה. יבואו הרחמים. בלי לנסות להבין. בלי לשאול שאלות. פשוט להיות ולהרגיש את הקב"ה פה לידי. "השם תכיר: פה זה למטה מן המקום. נעים מאוד". בטח הוא צוחק.
 
"הכל בסדר, גם פה אני נמצא" הוא עונה, "בתוך הבליל עם השקצים והרמשים. בתוך קליפת התולע".
 
"…אֲבָל עַל יְדֵי הַבַּקָּשָׁה וְהַחִיפּוּשׂ אַחַר כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ גַּם מִשָּׁם, עַל יְדֵי זֶה עוֹלֶה בְּתַכְלִית הָעֲלִיָּה וְנִמְשֶׁכֶת לוֹ סְלִיחָה וּמְחִילָה מִבְּחִינַת תְּלֵיסַר תִּיקּוּנֵי דִּקְנָא שֶׁהֵם בְּחִינַת צֶמֶר כַּיָּדוּעַ. וְזֶה "אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ".
 
שם, במקום הזה עם השם יתברך, קליפת התולע יכולה להיהפך לצמר. למשהו טוב. לעוד קרבה להשם. פשוט להישאר שם עד שאצא מהצד השני. בלי להבין כלום.