בסוף העולם שמאלה

הרי ההימלאיה שבהודו.
 
הנוף היה מדהים. טבע ועוד טבע. שמים ואדמה. בתים מעץ. רוגע. בלי לחץ של זמן או עבודה, בלי מציאות מחייבת. האזרחים המקומיים טרודים בגידול הבקר שלהם, כשבראש צועדת הפרה הקדושה, אלילם המועדף. מקום חשוך מבחינת הציוויליזציה, מים וחשמל הם לא אורחי קבע באזור, שלא לדבר על התחבורה הנפוצה שם, זו שמוכרת לנו מאגדות וסיפורים ישנים – סוס ועגלה, ושעות של נסיעה.
 
את נועה פגשתי בקצה הרחוב של אחד הכפרים. לרגע לא היה לי ספק שהיא מקומית. לבושה בסארי המסורתי, בין גבותיה הטיקה המפורסמת (הנקודה האדומה בין הגבות)ושיער קלוע בצמא, ממש כבנות המקום. אלא שמבט קר נשפך מעיניה. חלפתי על פניה כמה פעמים. לא חשבתי אפילו לפנות אליה.
 
אבל יום אחד קיבלתי את הפתעת חיי. זה היה כשעברתי ליד נועה ופתאום היא פנתה אלי בעברית! כן נועה דיברה בעברית.
 
"את יהודייה?!" עלתה מתוכי השאלה המתבקשת.
 
"כן!" ענתה בהתרסה.
 
מאמרים נוספים בנושא:
פרת  הכסף
יהודי זה יהודי
לא יורדת מהרכבת
שחור ולבן והמסע חזרה
מסע, השורות ששינו את החיים
 
 
מרחתי חיוך ענק על הפנים והזמנתי אותה בלבביות לבוא אלי, לבית חב"ד, שם שהיתי בתקופה שהייתי בהודו, והיא הגיעה.
 
"מה את יכולה לחדש לי? הכל אני מכירה. אני לא מחפשת את מה שהשארתי בארץ", נועה פתחה את השיחה בצורה קרירה, כמו הכניסה שלה לבית.
 
בלעתי את הרוק, מה אני יכולה לומר אחרי פתיחה כזו חוסמת?! "זה בסדר נועה, הזמנתי אותך כדי שנשב קצת ביחד. זה הכל, רק שנשב ואם תרצי גם לדבר, לא יותר מזה". אבל היא משכה בכתפה, ויצאה.
 
דמעות זלגו על לחיי. איך, ריבונו של עולם, איך נשמה קדושה נפלה למקום כזה עמוק ורחוק?!… 'אין לי מה לחפש פה, הכל אני מכירה, לא מחפשת את מה שהשארתי בארץ!' המילים של נועה לא הפסיקו להדהד לי באוזניים. 
 
נועה לא חזרה שוב. זה כאב לי מאוד, אבל לא היה לי הרבה מה לעשות. בעצם כן, להוסיף בתפילה עוד בקשה על נועה, ועוד מטבע לצדקה גם עבורה.
 
לילה ראשון של חנוכה. ריח שמן זית בחלל הבית, לביבות מתהפכות מצד לצד במחבת, בחנוכייה דלקו הנרות, ואנחנו שרים ומודים על הניסים והנפלאות בימים ההם, וכשאתה נמצא במקום כזה, הבקשה הנוספת בתפילה-שירה הייתה מתבקשת מאוד: "ריבונו של עולם! לא רק אז, אלא גם היום – תמשיך לעשות איתנו את הניסים האלה ממש כמו בימים ההם".
 
אחרי שעתיים של חגיגות כשכבר כל המטיילים פנו לדרכם, היא פתאום נכנסה. נבוכה, שקטה ומהוססת, אבל היא הגיעה!
 
"נועה, אני כל כך שמחה שבאת!בואי תתכבדי מהסופגניות", קיבלתי את פניה בחום, בלי לנסות לדבר על מה שהיא לא רוצה לשמוע. רק שהפעם נועה באה כדי לדבר. היא פתחה בשיחה, שיחה טעונה וכואבת על הרבה ניסיונות והתמודדויות. שיחה עם הרבה בכי ופורקן, צער וחורבן…. נועה עברה חיים לא פשוטים. וכשהחושך גבר בחייה הוא כיסה לה גם את הנשמה. החושך הזה הוביל אותה להחלטה הכואבת, לברוח מכל מה שהיה לה, מהבית, מהארץ, מהחיים, ומאלוקים. היא הגיעה למקום הזה וחיה עם בן זוגה, גוי מקומי.
 
אותו ערב, נר ראשון של חנוכה, זכור לי כערב שמח במיוחד, וכערב כואב מאוד.
 
יציאת  עזה
הרסת לי את החיים
אחות , נזירה ונחמן
הכרנו  בעיר האורות
 
נועה פרקה הרבה כאב וקושי. ובעיקר, הרבה חושך. אבל באותו ערב קרה גם משהו מרגש מאוד. הכאב הוליד נחמה, הפורקן פינה מקום לאור קטן, לניצוץ. באותו לילה, כשלהבות הזעירות של נרות החנוכה מרצדות ברקע, נועה גילתה שוב את הניצוץ היהודי שבה. את הגעגועים העזים לחום יהודי.
 
הנשמה שלה נמשכה לנרות הללו, שהמיסו את חומות הגלות שהיו בה. הן האירו לה את הדרך למקום בו הייתי. הם העניקו לה את האומץ לבוא למקור האור, ולחפש. הניצוץ שלה רצה להתחמם.
 
זאת הגחלת היהודית שלא דועכת, שעוברת מדור לדור. נועה, תודה לא-ל, מצאה את דרכה אט אט חזרה ליהדות ולעם ישראל! 
 
יש משהו בנרות הללו שמחמם, מאיר ומעצים ואת הנשמה היהודית, שבשורשה כמהה להאיר ולהתרחב, לבעור ולגלות את החיבור שלה עם יוצרה, בורא עולם. להבות קטנות, אך כאלו יש בכוחן להצית את הנקודה היהודית מחדש במקום שכוח אל, ודווקא שם להתחבר. הנשמה מתעוררת ומחפשת אמת טהורה ונקייה, פשוטה. ואין לדבר המדהים הזה הסבר אחר.
 
* * *
 
ניצחון המלחמה העיד כי הרוח ניצחה את החומר.
 
היוונים לא רצו להשמיד, להרוג ולאבד בגוף גשמי את עם ישראל, כמו שהמן הרשע  רצה. הם רצו "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוק רצונך". שהגוף יחיה, אבל לא כמו יהודי. שהחיצוניות, התאוות ותענוגות העולם הזה ימלאו אותו. זאת הייתה תרבות יוון. תרבות פינוקי ותאוות הגוף.
 
הם הבינו שהכוח, החיבור והעוצמה הייחודית של עם ישראל הוא הקשר הרוחני הנצחי עם אלוקים, ואת זה הם רצו להשמיד. אבל בימים האלה ובזמן הזה, כמו בימים ההם, אנחנו עדיין עדים לניצחון הגדול שזכינו בו באותה שנה שהמכבים, המעטים, גברו על היוונים, הרבים, טיהרו את בית המקדש, והראו לכולם שרוח נשמת העם היהודי היא נצחית ובלתי מנוצחת.
 
וכמו אז, גם היום, בעזרת השם, בורא עולם עמד ויעמוד לצידנו בעת צרה, הוא נלחם, וימשיך להילחם, את מלחמותינו, ואז אנו זוכים בניצחון נגד ההיגיון "ומסרת גיבורים ביד חלשים, רבים ביד מעטים, רשעים ביד צדיקים". כל העמים ראו את הפלא והנס האלוקי שעם ישראל זכה בו.
 
נר ה' נשמת אדם.
 
נר מסמל את הנשמה. נרות החנוכה מורים על התקשרות עצמות הנשמה עם הקב"ה, זו דרגת קשר שאין בה עניין של גלות, אין שום מציאות (אפילו של חטא) שמסוגלת לפגום בקשר הנפלא הזה. זו היחידה שבנפש, החלק האלוקי ממעל שבזכותו אף יהודי לא יישאר בגלות. ואת הקשר הזה אף אחד לא יכול לבטל, אף אחד לא יכול למנוע מהאור להאיר בחוץ, בעולם.
 
וכל יום, וכל רגע, אנחנו הולכים ומוסיפים בקשר הזה, באור המיוחד הזה. "בלילה הראשון מדליק הנר… ובלילה השני מוסיף עליו נר… וכן בכל לילה מוסיף" (קצו"ע).