בצעדי תינוק

כשהיא בקושי הייתה בת שנתיים
ואני בהיריון השני שלי, הבנתי שאני
פשוט הופכת לאמא מפלצת. את
ההבנה הזו לא יכולתי לסבול.אז
עשיתי את זה.
 
 
את בתי הבכורה חיבקתי אחרי לידה ארוכה ומסובכת. אחרי שהגיחה לאוויר העולם התברר שהיא בלעה הרבה הפרשות שיוצאות מגוף הילוד בזמן הלידה, לכן הרופאים התעקשו שנישאר עוד 24 נוספות להשגחה בבית החולים.
 
בלילה הראשון היא הייתה לידי כשלפתע היא החלה להקיא דם כהה (כנראה ההפרשות) וכשזה קרה, הבנתי בבת אחת איזה יצור עדין ויקר היא. רגשות האהבה, האכפתיות והדאגה הציפו אותי. אכן, זאת הייתה הפתעה גדולה בשבילי ובמשך שעה בכיתי.
 
במהלך הימים הבאים, השבועות והחודשים, היו לו עוד התבוננויות מתוקות עליה: הבת שלי, מתוקה וטהורה, מדהימה ונפלאה, היא המתנה הכי גדולה שקיבלתי אי פעם בחיי. אעשה הכל בשבילה. אלך לכל מקום בשבילה. אתקן כל מה שצריך בשבילה.
 
אחרי שבוע ללא שינה הייתי מוכנה למסור אותה לאימוץ…
 
זה לא שלא חשבתי עליה, או אהבתי אותה פחות. במגבלות האנושיות הננסיות שלי לא הייתי מוכנה לתת לה את מה שהיא רצתה ממני,
 
את השינה שלי.
 
כי אני – ובהמשך תבינו עד כמה – צריכה לישון!
 
זאת הייתה ההבנה הראשונה שלי לגבי אותו מפרץ שנוצר בין ההורה שהייתי רוצה להיות לבין זו שהייתי בפועל. וככל שהיא גדלה, גם המפרץ הזה התרחב וגדל.
 
הייתה לי עבודה תובענית, ולמרות שקיצצתי את שעות העבודה "רק" לארבעה ימים בשבוע, העבודה הזאת הייתה בראש סדר העדיפויות שלי. בתי נדחקה למעון משעה שמונה עד השעה שש בערב. היא שנאה את זה. ורזה וקטנה ככל שהייתה היא רבה איתי על כל צעד בדרך.
 
בעצם, רבנו על הכל – על הבגדים שהלבשתי אותה – במשך עשר דקות אני מלבישה אותה בבוקר, והיא, תוך שנייה, 'תולשת' את הבגדים מעליה ובורחת לשאר חדרי הבית. המרוץ מתחיל ואני רודפת ומנסה להלביש אותה במשך עשרים דקות נוספות. ואז, בבת אחת אני מגלה שאני באיחור של חצי שעה. אני יוצאת מדעתי. מעט הסבלנות (שבקושי הייתה לי) התאיידה בחלל הבית. הרמתי אותה, רצנו לאותו, הושבתי אותה במהירות בכסא התינוק (שגם אותו היא שנאה) ונסענו למעון כשהיא צורחת מכל הלב והריאות כל הדרך לשם.
 
שעת השינה הייתה גם היא סיוט לא קטן. התחלתי להרגיל אותה לישון עוד מגיל אפס (אני צריכה לישון, זוכרים?) אבל זה לא הרשים אותה. הרגשתי כל כך אשמה כשהשארתי אותה לבד בחדר, בוכה במשך חצי שעה, לילה אחרי לילה, עד שהייתה נרדמת. אבל יש לי עבודה, הרבה עבודה לעשות, עבודה מסיבית וחשובה. ואם לא אישן כמו שצריך לא אהיה מסוגלת לתפקד כמו שצריך למחרת.
 
הריבים ביני ובין בתי הקטנה, היפה, החזקה והבלתי ניתנת לשליטה התרבו כמו פטריות אחרי הגשם ככל שהימים עברו – רבנו על האוכל. רבנו על הבגדים – כל מה שקניתי לה היא פשוט לא רצתה ללבוש. רבנו כשהברשתי לה את השיער, כשקילחתי אותה, כשהייתה צריכה לשתות תרופה או ללכת למעון. רבנו ורבנו ורבנו.
 
ואז הבנתי, כשהיא בקושי הייתה בת שנתיים ואני בהיריון השני שלי, שאני פשוט הופכת לאמא מפלצת. בתוך תוכי, אהבתי את הילדה שלי. אבל ביומיום, נראה שכל מה שיצא ממני היו רק צעקות, איומים, הפחדות, ורצון להפליק לה כשכבר לא יכולתי לסבול את זה.
 
נרשמתי לקורס להורים למשך שבעה שבועות, ממש לפני שעלינו לארץ. את השיעורים העבירה אישה דתייה מישראל, אמא לשמונה ילדים. היא דיברה איתנו הרבה תורה והרבה הרבה היגיון. אתם כבר מבינים איזו סטירת לחי היו המפגשים האלה עבורי.
 
כל הדברים שתירצתי תירוצים שונים ומשונים בגלל, או כאלה שאל החשבתי בכלל, או כאלה שאפילו עשיתי מהם בדיחה – פתאום כולם, אחרי השיעור הראשון, גרמו לי להבין שאם לא אשתנה, ובצורה דרסטית, אהיה האחראית היחידה לנזקים שייגרמו לבתי בנפשה.
 
זה היה הרבה לפני ששמעתי על ברסלב או אמונה, אבל היו לי שיחות עם אלוקים בהן ביקשתי ממנו שיעזור לי להשתנות ולהבין את מה שאני באמת צריכה להבין. כי אם הוא לא יעזור לי, אין לי מושג איך אתחיל לטפל בכל המידות הרעות והבעיות שצפו על פני השטח, אותן הקאתי החוצה כמו הר געש בעיצומה של התפרצות מזעזעת.
 
רוב ההתנהגות האיומה, כפי שהגדרתי אותה, פסקה באותה תקופה. הפסקתי להשאיר את הילדה בחדר החשוך לבד לפני השינה (אלוקים תסלח לי). הפסקתי להכריח אותה לעשות הכל 'כמו שאני רוצה'. לקחתי אותה לקנות את הבגדים שהיא אוהבת. נתתי לה לישון עם כל הבובות שהיא אוהבת לידה ועל הכרית שלה. כופפתי קצת את חוק 'בלי ממתקים בבית' ואפשרתי לה ליהנות מהם קצת יותר.
 
הבנתי שכעסתי עליה רק בגלל שכעסתי על עצמי, זאת הייתה הסיבה העיקרית לכעס שהרגשתי כל הזמן, וגם בגלל העובדה שניסיתי להיות ההורה שכמובן לא הצלחתי, זה המבין, הסובלני, 'הנורמאלי'. עשיתי לה את מה שעשיתי לעצמי. ההבנה הזו, אין מה לומר, הפילה אותי לקרשים.
 
כי נשבעתי לעצמי, עוד כילדה, שתמיד אקשיב לילדים שלי. נשבעתי לעצמי שלעולם לא אהיה אנוכית ואשים אותם בראש סדר העדיפויות שלי, שאקנה להם את כל מה שהם צריכים כדי שלא ירגישו שום 'חוסר', שאוהב אותם בלי שום תנאים, שלא אצעק עליהם, שלא אפגע בהם. והנה, בקושי שנתיים על מסלול ההורות וכבר הספקתי להפר את כל השבועות שנשבעתי, את כל מה שהבטחתי.
 
הייאוש והדיכאון תפסו אותי חזק והדבר היחיד שעזר לי, ובעיקר לבנות (הקטנה כבר נולדה) היה להגביר את זמן השהות שלהן במעון, משום שהן לחצו על כפתורים רגישים בתוכי שגרמו לי כמעט להתפוצץ מרוב צער, כעס והרבה כאב.
 
חופשת הקיץ הייתה סיוט בפני עצמו. את הפחד ממנה הרגשתי כבר כמה חודשים עוד לפני שהגיעה לפתח ביתנו באופן רשמי. ניסיתי להשתמש בכל תוכניות המגירה שהכנתי מראש, בכל הפעילויות שיעסיקו אותן ויתנו לי את ה'ספייס' שאני צריכה. זה לא שלא אהבתי אותן. אהבתי ואני אוהבת את הבנות שלי מאוד מאוד, אבל הרגשתי שאני כל כך לא מועילה להן ולא ידעתי מה לעשות. לכן המעון, בינתיים, הוא המקום הכי טוב בשבילן.
 
השלכתי את עצמי לזרועותיה הפתוחות לרווחה של העבודה. הקמתי עסק משלי וקצב החיים שלי הפך למשהו מטורף, ועליתי לארץ ישראל…
 
ובנקודה זו באה הנפילה שריסקה אותי.
 
אבל זו הייתה גם התקופה שבורא עולם, ברחמיו המרובים עלי, הראה לי שישנה דרך לרפא את הכאב, ולגשר בין ההורה שהייתי לבין ההורה שהייתי רוצה להיות.
 
איך זה קרה? על זה תקראו בחלק הבא.