הולכים לגן, משימה בלתי אפשרית?

הקטנה בבית? לאמא שרון רוטר
זאת התמודדות לא קלה. אבל אחרי
ביקור בעשרים גנים היא הפכה
למומחית בחינוך. כן, יש גם נימוקים
מצוינים. תשפטו בעצמכם!

למן הפעם הראשונה שהייתי צריכה להכניס את בכורתי לגן, זו נראתה לי כמו משימה בלתי אפשרית. מה לעשות שיש לי איזה משהו לא פתור עם מערכת החינוך. משהו טראומתי ומשמעותי קרה לי באזור הגיל הרך, אבל יכולות ההדחקה המופלאות שלי שומרות את זה מוחבא בעומקי תודעתי בינתיים. בכל אופן, אני ממש מסוכסכת עם כל מסגרת שהיא. לכן, כשהגיע הרגע שלא יכולתי לסבול עוד שנייה שהקטנה איתי בבית, וגם היא כבר סבלה ממני קשות, ידעתי שחייבים למצוא, מה לעשות, מסגרת לילדה. וידעתי שהמסגרת חייבת להיות טובה יותר מהבית, מה שבשלב הזה לא נראה מסובך כל כך.

ראיתי יותר מעשרים גנים באזור ופסלתי את כולם, כמובן. מה? אחרי חמישה גנים נהייתי כבר מומחית בחינוך והיו לי נימוקים מצוינים, תשפטו בעצמכם: בזה מראים יותר מדי טלוויזיה (בוא נשמור לבית את זמן המסך, אני משלמת כדי שתבדרו את הקטנה), בהוא נותנים לילדים מיץ פטל במקום מים, בגן הזה היו ילדים מנוזלים וריח לא נעים, ההוא קטן נורא והחצר עוד יותר, וקצרה היריעה מלהכיל. שלא לדבר על המחירים. זה ממש עסק טוב גן פרטי, שאילולי לא הייתה לי הרבה סבלנות לילדים הייתי שוקלת לפתוח גן בביתי. גנים באזורינו נעים בין 2,200 ל-2,700 ₪ לחודש!!! תודו שזה שוס! בסוף, מצאתי פעוטון במושב מרוחק שקיבלתי עליו המלצות חמות, וזה באמת היה מקום מושלם, מלבד העובדה שהייתי צריכה לנסוע חצי שעה לכל כיוון כדי להגיע אליו, ואני לא מאלה שאוהבות לשבת באוטו להנאתי.

כך עברה השנה הראשונה בהצלחה, אבל החלטנו שכדאי בכל זאת לעבור לגן קרוב לבית. אני גרה באזור מאוד יוקרתי במרכז. אל תשאלו אותי איך אנחנו, זוג תפרנים, התגלגלנו למקום הכי היי-סוסייטי שיש, אבל בואו נגיד שהשם נתן לנו מתנה, או יותר נכון הלוואה…

בכל אופן, הגן החדש היה נוצץ ומרשים, מושקע ומטופח, ואחרי ייסורים רבים החלטתי להעביר את הילדה מהמקום ה’פריקי’ שהייתה בו לשיא הפאר והיוקרה. הילדה התרגלה במהרה ואף הייתה מרוצה. אני קצת פחות… למרות שבעלי הגן היו חוזרים בתשובה (בהסוואה של חילונים כדי שההורים לא יגלו), התכנים היו מותאמים להורים החילונים וכל הזמן היה חשש מתמיד מלהיות יותר מדי יהודים בגלוי. הדגש היה על יצירות מושקעות, כך גם החגיגות והטיולים, אך הערכים היהודיים נדחקו הצידה. גם ילדי הגן הונחו בשטויות לרוב. בפורים התחפשו כולם ליובל המבולבל, ספיידרמן ודורה. כל יום ילד הגיע לגן עם צעצוע חדש ומרהיב, כמו גיטרה חשמלית, וכל מסיבות ימי ההולדת נחגגו בשבת. בתי המתוקה שתחיה, שאינה חומרנית כלל וכלל (כמובן) התחילה לבקש בובות בראץ ולשאול מדוע לא נסענו השנה לסקי בשוויץ. עניתי לה את התשובה הרגילה כשאין לי מה לענות ואני רוצה להעביר את האחריות הלאה – תתפללי ותבקשי מהשם!

ומה עם החרדה שאפפה אותי בכל פעם שביקרנו חברים והציעו לנו לאכול? פעם אחת, בחול המועד פסח נקלענו לבית חברתה של הקטנה. הילדות שיחקו בחצר המרווחת ובגן השעשועים הפרטי שלהם, ובין המגלשה לנדנדה הביאו להם דגני בוקר "כריות". אני, ברגע של הלם וטשטוש מהופנטת מהפאר שסביבי, שכחתי את כל הייסורים שעברתי בכדי לבער את החמץ מתוכנו, וכששאלו אותי – "מותר?", הנהנתי בלי לחשוב. אחר כך, כשקלטתי, החסרתי לרגע פעימה וקיבלתי חולשה פתאומית בכל הגוף. באמת. הודיתי מיד למארחים וטסנו הביתה. צלצלתי לבעלי בהיסטריה וקוננתי לו על שטימאתי את נשמתה של הקטנטנה, והוא, המרגיע הלאומי, שוב עשה את עבודתו נאמנה והחזיר לי את הדופק לסדיר.

באותו רגע, משהו בי התפכח והתחילה לפעפע בי איזו אי-נוחות ותחושת דיסוננס קשה. מאז, כמובן, הקפדתי אלף הקפדות על הקטנה המסכנה, ומסכנות גם האמהות של החברות שהיו צריכות ללמוד הלכות כשרות, בכל פעם שהקטנה ביקרה אותן. לא פלא שלא הזמינו אותה הרבה. הכי מצחיק זה שאומרים לך – ‘כן, אנחנו שומרים כשרות, יש הפרדה בין בשר לחלב’. ואז כשאת מתחילה לברר אז פתאום הכלים לא כשרים, והזמנים לא זמנים ובטעות נתנו לקינוח שוקולד אחרי השניצל. "אבל אל תדאגי, חיכינו חצי שעה…"

טוב, הסתיימה השנה, ובתחושה של בלית-ברירה הבנו ששנה הבאה מתחיל פרק חדש בחיינו.

בישוב שלנו אין גן דתי ונאלצתי שוב להרחיק. מכיוון שאיננו חרדים והכתובת שלנו אינה בעיר השכנה, היחידים שהסכימו לקבל אותנו היו גן חב"ד. תסמכו על החב"דניקים שילקטו את כל הפירורים הסוררים…

ואכן, כהרגלי בקודש, נפגשתי עם האחראית על הגנים, אישה מקסימה שהרשימה אותי מאוד, ובעצם רק עליה יכולתי להסתמך כי הגן היה בשיפוצים ולא ניתן לראותו. הגננת והסייעת עמדו לעזוב ועוד לא נבחרו חדשות, וכאמור, זו הייתה ברירת המחדל שלנו. לאחר התלבטויות רבות (במשך תקופה ארוכה שיניתי כל יום את דעתי פעמיים), אבל הגיעה שעת ה-שין! וברגע מהיר אחד התקשרתי למועצה וביטלתי את הרישום לגן המרווח והיוקרתי שביישובינו. זהו, אין דרך חזרה!!!

תחילת שנה. אני מגיעה לגן החדש וה"משופץ". הגננת פותחת את הדלת, ואני רואה בחורה מאירת עיניים אך מפוחדת, ותשמעו את זה – בקושי בת עשרים… ‘טוב’, תירצתי לעצמי, ‘אולי הגיל הוא יתרון, אולי היא תשתדל יותר. אל תשפטי, אל תישפטי, אל תישפטי…’ הצלחתי להתגבר על ההלם הזה, אך לא עבר זמן עד שהגיע ההלם הבא: הגן נמצא בקומה השנייה, עם מלא מדרגות, חדר פצפון עם משחקים מרוטים וקפלה (מי המציא את המשחק הזה?) כל החלונות סגורים, כי התריסים מקולקלים והן פוחדות שהילדים יקפצו למטה, אז גם מחניק ולא נעים, ונוסף לכל – הטייפ צורח בקולי קולות קלטת באיכות ירודה והילדה שלי, יחד עם כל הילדים, בוכה בקולי קולות: "אמא, אל תלכי ותשאירי אותי כאן".

חזרתי הביתה וצלצלתי מיד למועצה כדי להחיות את הרישום לגן המקומי, אך התבשרתי שהגן מלא ואין עוד מקום לילדתי. אתם יכולים לתאר לעצמכם איזו זפטה לראש חטפתי?

אין ברירה, חייבים להמשיך לקחת אותה. יום יום היא בוכה שהיא רוצה לחזור לגן הקודם ולא רוצה לגן הזה. אני כבר שוקלת לשים מצלמה נסתרת בתיק ולבדוק שאין שם התעללות, כי איך יכול להיות שהילדה הייתה כל כך מרוצה בשנה שעברה ולא היו שום בעיות הסתגלות, ועכשיו היא מטפסת על הקירות??? בסבלנות ובערמומיות, אני מנסה לדלות ממנה כמה שיותר פרטים על היום שלה, והיא מתחכמת ואומרת לי – ‘אמא זה סוד, אני לא יכולה לגלות’… ואני? נלחצת עוד יותר ולא יודעת מה לעשות. והכי מסכן – בעלי, ששיגעתי אותו במשך כמה חודשים עם כל מיני תלונות על הגן, עד שקצו כל הקיצים והוא ביקש ממני בכל לשון של בקשה לחדול מתלונותיי, או להוציא אותה מהגן מיד ולאלתר. הרגשתי כה בודדה ולא בטוחה. אפילו לא יכולתי להתייעץ עם משפחתי, שההחלטה לשים אותה בחינוך דתי ה’קפיצה’ להם את ה’פיוז’ ועוררה חרדות עמוקות.

לבסוף, הגיע יום אסיפת הורים, או יותר נכון אסיפת הורות. בגנים דתיים מבינים שהדבר האחרון שהגבר רוצה זה לשבת בכיסאות קטנטנים של הגן ולשמוע את הגננת מקשקשת על הילדים, אז בתואנת הצניעות רק האמהות מוזמנות וזה דווקא מאוד נחמד. ככה את לא מתבאסת על בעלך שלא רוצה להיות מעורב, ולא מרגישה טיפשית שאת היחידה שיושבת בלי בן זוג. ודווקא הגננת נראתה נחמדה, ופתאום הסבירו על סדר היום, ואיך מלמדים אותם על פרשת השבוע ואת הברכות והתפילות ויצאתי בסך הכל עם הרגשה קצת יותר טובה. החלטתי לעת עתה להשאיר אותה בגן ולנסות לעמוד בהחלטה יותר משעה.

הילדה עם הזמן אכן יותר מרוצה. היא חוזרת מהגן ויודעת בעל פה את ברכת המזון וכל ‘שמע ישראל’ וליבי גואה בגאווה. היא שרה כל מיני שירים כמו ‘אני רוצה לעשות מצוות לרוב’, ‘ואהבת לרעך כמוך’ ובסוף שבוע חוזרת עם שאלון מהגננת על פרשת השבוע, שאפילו אני לא יודעת לענות והיא מדקלמת את התשובות. אט אט, היא אוספת חברות, ואפילו הלכנו ליום הולדת אחר הצהריים. הזהרתי אותה שהיא לא תוכל לאכול את העוגה, כי אכלנו שניצלים. וכשהגיע הרגע ממנו פחדתי ושאלתי אם העוגה חלבית, אמרו לי: "מה פתאום? כל היומולדת זה פרווה"… ובעודי מסתכלת על הילדה שליקקה את קרם המרגרינה בתאווה, התמלאתי בושה בגלל שחשבתי שלא הביאו שוקולדים כי התקמצנו…

בעת כתיבתי שורות אלה, אני עושה ניסיון להכניס את הפעוטה השנייה לגן חב"ד. עכשיו אני כבר מתעלמת מן הריחות, הנזלות והצרחות. אני מנסה להתרכז בעיקר. כי אחרי הכל, אני כבר ויתרתי על הגשמיות, אני כ-ו-ל-י ברוחניות בלבד.