הוקוס פוקוס ושהם יהיו מלאכים

חינוך אמיתי הוא לא 'זבנג וגמרנו',
וגם אין מילת קסם שתהפוך את הילדים
למלאכים. מדבור בעבודה ארוכת טווח,
זמן והסתגלות. ואיך לא, דוגמא אישית.

אומרים שאחד הדברים שהכי קשר להורים לקבל הוא ילד כפוי טובה.

קנינו לו מתנה – והוא אפילו לא טרח להגיד תודה. ובמקום להודות על מה שהוא כן מקבל, הוא טורח להזכיר לנו שכל ההורים של החברים שלו קונים להם הרבה מתנות ורק ההורים שלו לא… ובכל פעם שסבתא מגיעה לביקור הוא שואל אותה עוד בכניסה: "מה הבאת לי?"… קנינו לו צעצוע יקר במיטב כספנו, אחרי שביקש אותו כל כך הרבה, ולמחרת הוא כבר הושלך שבור על הרצפה.

דפוסי התנהגות אלה מתסכלים אותנו ההורים, הרי אנו מצפים למשוב חיובי, לפידבק, למילת הערכה על הדברים שאנו נותנים, וכמובן מבחינה חינוכית – אנחנו לא רוצים שהילדים שלנו יהיו כפויי טובה.

אז למה זה באמת קורה? האם אפשר לשפר את המצב? כן, בהחלט. אבל קחו בחשבון שזה לא יקרה לא ביום וגם לא ביומיים. חינוך אמיתי הוא לא 'זבנג וגמרנו' וגם אין מילת קסם שתהפוך את הילדים למלאכים. מדובר בעבודה ארוכת טווח, זמן אימון, הסתגלות, הרבה עידוד, תמיכה ותפילות.

וכדרכנו תמיד, ננסה להבין יחד מה עומד מאחורי בעיה זו ומדוע הילד מתנהג כך. כבר הבנו שהילדים הם המראה שלנו והחינוך מצריך קודם כל עבודה אישית שלנו. לכן, נמצא בע"ה את הטעויות שלנו ונתקנן וכך נשפיע על הילד מידות טובות.

למי יש ערך לכסף

תחילה, עלינו להקדים ולהבין שלילד אין שום ערך לכסף. ילד לא יעריך או ישמור על המתנה מכיוון שהיא עלתה מאה שקלים. ישנם לא מעט הורים שחושבים שזה חיסרון, לכן הם טורחים ללמד את הילד מה זה כסף. לעניות דעתי, כל זמן שהילד עדיין לא מבין מה זה כסף זהו יתרון גדול, ואפילו כשהוא שואל 'כמה זה עולה?' – זה רק מפני שהוא רוצה להרגיש גדול, לכן אפשר להסביר לו בקצרה אך לא להיכנס לפרטים מיותרים, זה לדעתי מיותר.

מדוע, אתם בודאי שואלים? מכיוון שאין שום צורך שהילד יתעסק בתחום שעדיין לא קשור אליו. עלינו לאפשר לו להישאר כמה שיותר 'ילד'. למושג 'ילדים וכסף' יש הרבה חסרונות ולא כאן המקום למנותם. על כל פנים, ראו בזה יתרון גדול שהוא לא עסוק בתחום זה. אם תתנו לילד לבחור אחד מבין שני דברים שהוא יכול לקבל, הוא יבחר על פי הצבע או הגודל, או מה שהוא רוצה יותר, ולא לפי המחיר. וזה מה שיפה אצל ילדים. אנחנו המבוגרים כבר 'התקלקלנו', אנו חושבים שנעליים טובות הן רק כאלה שעולות יקר מאוד (ולרוב אנו משלמים על המותג מאשר על המוצר), או שבית יפה רק אם עלה חצי מיליון דולר ומעלה (דירת הארבעה חדרים נראית לנו פתאום מה זה עלובה כשמדברים על בית במחיר שמרקיע לשחקים…), שאהבה מובעת במחיר השרשרת או כמה שווה היהלום. שגיאה זו גורמת לנו היום קושי להעריך מחוות קטנות, דברים שבשגרה, מתנה בסכומים קטנים או סתם שיחת טלפון ש'עשתה לנו את היום'. אבל זה חלק מהשגרה שלנו…

ילד, לעומת זאת, מודד לפי הצורך שלו, לכן כך גם תישמע התודה שלו. מתנה שעלתה שלוש מאות שקלים אבל הוא לא רוצה אותה, לא תשווה בשום אופן לצעצוע הזול שהוא חלם עליו. הוא יעדיף את מה שהוא רוצה. בנוסף לזה, עלינו לדעת שילד עד גיל 8-9 לא מבין מה זה 'לקנות' – נתת למוכרת בחנות את הפלסטיק 'לגיהוץ' והיא החזירה לך אותו (הבנתם נכון, כרטיס האשראי…). אנחנו מבינים שזה כסף, הילד לא. גם כשמדובר בכסף מזומן לא תמיד מובן לילד קטן מה טיבו של צבע השטר שנתת הרגע למוכרת – נתת אדום וקיבלת שני ירוקים. אני זוכר שפעם רצינו משחק יקר ואמי אמרה שאין לה כרגע כסף, אז אחותי אמרה לה: 'אמא תקני בצ'ק'… כך זה נתפס אצל הילד. הוא לא מבין שמטוס חשמלי ששווה כמה מאות שקלים הוא לפחות יומיים עבודה… אם כן, בשלב הראשון אל לנו להתלונן על אי הערכה כללית, ועדיף לקנות לילדים מתנות עידוד פשוטות ולא יקרות, אלא אם כן אנו מעוניינים שהמתנה תישאר לאורך זמן.

דבר שבשגרה

כל מה שילד רגיל לקבל נתפס אצלו כדבר מובן מאליו. לכן לא נראה לו שצריך לומר תודה. לא על הבגדים, לא על המגורים, האוכל, הטיול וכו'. אפילו כשסבתא מגיעה היא מביאה איתה מתנה, ואבוי לה אם תשכח אותה בביקור הבא… הילדים לא מבינים שצריך להעריך ולהודות על זה.

תנו לחלום להתפתח

אז תנו לו 'לחלום' על זה. ככל שיחכה, יצפה – הוא יעריך ויודה. כשרצינו את האופניים, שבסופו של דבר קיבלנו, אבל זה היה אחרי שנה מלאה בחלומות. לרוב, אם המתנה מגיעה עוד לפני שהחלום התפתח שמחתו של הילד תהיה מעטה. זה לא אומר שצריך לחכות עד שהמתנה כבר לא תהיה רלוונטית ולקנות לו תלת-אופן בגיל חמש, אבל קצת ציפייה, קצת בקשות, קצת זמן לחלום על המתנה – זה טוב ובריא לילד. והכי חשוב, זה מאמן אותו לדחות סיפוקים, הוא לא יקבל מיד את מה שהוא רוצה, אלא ימתין בסבלנות. וסבלנות, כמו שלמדנו בחיים, אף פעם לא מזיקה.

"יגעת ומצאת תאמין"

אל תתנו סתם כך מתנות. 'נצלו' את הרגעים האלה לעשיית מעשה טוב מצד הילד, להתקדמות בדבר שצריך חיזוק. לא מצד הנתינה ש"אם תעשה את זה אז תקבל", הרי הילד צריך לעשות את מה שנדרש ממנו ללא כל תמורה. אלא, העניין הוא שאם הילד מתאמץ או משתדל כשקשה לו – על זה מגיע לו פרס עידוד.

בשונה מחום ואהבה, מחמאות וכו', שצריך לתת ללא כל תנאי וללא כל קשר להתנהגות הילד! תמריצים, כדוגמת פרסים, רצוי להרגיל את הילד לקבל רק אחרי השקעה, התקדמות ומאמץ. זה עוזר לו להבין שהעולם אינו הפקר ויש מושג של עבודה ושכר. שוגים ההורים שנותנים לילד מתנה עבור שום דבר. פעם התלוננה בפני אמא אחת ואמרה שבנה שומר רק על הפרסים שהוא מקבל בכיתה, למרות שהם שווים שקלים בודדים, אבל את המטוסים החשמליים שסבתא קונה לו במאות שקלים הוא יכול לשכוח אצל חברים… ההסבר לכך פשוט: על המתנה בכיתה הוא עבד, ואפילו קשה. כאשר הילד עובד בשביל משהו, הוא מעריך אותו.

חברת שמירה

גם כאשר ילד אומר תודה ומראה שהוא שמח במתנה, זה לא אומר שהוא ישמור עליה כמו שצריך. הכרת הטוב זה דבר אחד, ושמירה על חפצים זה דבר אחר שגם אותו צריך ללמדו. חשוב להסביר לילד שדבר שלא שומרים עליו יכול להישבר, להתקלקל וכו'. ילד שלא שומר על חפציו זה לא בהכרח בגלל זלזול בנותן המתנה, אלא מחוסר ידע.

תודה

אנחנו רוצים שהילדים שלנו ילמדו לומר תודה. איך עושים את זה? כמו תמיד: בדוגמא אישית. להודות לבן הזוג על כל מחווה (גם על כוס קפה), להודות לילד על כל מתנה ויצירה שהביא מהגן, במיוחד לאמא/אבא/סבתא. והכי חשוב, ללמד את הילד להכיר תודה לבורא עולם על כל מה שנתן לנו (ורצוי מאוד לפרט ביחד עם הילד את כל הטובות).

מסופר על רבי נחמן מברסלב זי"ע, שהיה מודה לקב"ה אחרי הארוחה על כל מה שהיה מוגש בה. כשילד שומע בבית 'תודה', כשהוא רואה כיצד פועלת מידת הכרת הטוב – לא נצטרך לחנך אותו לזה, זה פשוט יהיה אצלו טבע שני.

* * *
הרב יצחק אבוחצירא הינו איש חינוך ומחנך בתלמוד תורה "שלום בנייך" של הרב שלום ארוש שליט"א