החיים הקלים

מה המפתח לחיים הקלים? שאלת
השאלות של כל בן אנוש. אבל בשבילי,
התשובה הייתה כשהמשכתי לחייך
למרות המבחנים שהפתיעו אותי אחד
אחרי השני.
 
 
בשבוע האחרון חוויתי כמה מבחנים 'קטנים'. זה התחיל ביום שישי, כשהשתמשתי בסיר בישול איטי להכין לסעודת שבת קדרת בשר. שתי משפחות התארחו אצלנו באותה סעודה והרבה בחורים צעירים, וכשאתם מאכילים בחורים צעירים אתם, בדרך כלל, לוקחים בחשבון שעל השולחן צריך להיות הרבה בשר.
 
הבשר נראה נהדר, הוא לא השחים ולא נשרף וגם לא התייבש. אין לכם מושג באיזה לחץ הייתי, בכל זאת, להשתמש פעם ראשונה בסיר שעוד לא ניסיתי אותו ועוד בשבת כשיש לך אורחים… הגשתי את הבשר והלכתי להביא את התוספות, אלא שאז הבת שלי רצה למטבח עם הבשורות הרעות: אמא, רוב הבשר עדיין ורוד…
 
קוראים יקרים, השורה הזו היא אחד הדברים הכי קשים שאפשר לומר למארחת ועוד בשבת, במיוחד מארחת עם הפרעה נפשית בכל הקשור לאכול או בשר חי…
 
אם הייתי עדיין 'אני הישנה', מן הסתם, הייתי נכנסת לפאניקה, כי איך אפשר להגיש רק תוספות וסלט לבחורים צעירים?!?! איזה אסון. איזו מבוכה. איזה בלגאן. היו לי שתי שניות לחוות את התחושה הרעה הזו, ואז, האמונה נכנסה פנימה והבנתי שאלוקים, בחכמתו המרובה, הוא זה שעשה שהבשר יהיה חצי מבושל, למרות שהוא היה בסיר במשך 18 שעות. נהדר. ואם זה עושה אותי מארחת חסרת אונים ובשלנית גרועה, שיהיה.
 
סעודת שבת הפכה, כך התברר, למשהו נפלא, בעיקר בחלק של השיחות. לפחות זה. החבר'ה הצעירים היו רגועים ושוחחו בנחת, ההורים הרגישו רע בשבילי. הם אכלו מנות כפולות ומשולשות מכל מה שהיה על השולחן רק כדי לתת לי הרגשה טובה. בקיצור, ממה שכל כך פחדתי התברר כלא מפחיד ובר התמודדות. עוד 'דאגה' שירדה מרשימת הדאגות של 'אם זה יקרה לי'.
 
(הערת שוליים: בצאת השבת הפעלתי את הסיר במלוא העוצמה לשעתיים נוספות, והמראה עדיין היה ורוד. בעלי האמיץ והגיבור אכל מהבשר בסעודת מלווה מלכה ונשאר בחיים לספר לכולם את סיפור 'מעשה מבשר'…)
 
המבחן 'הקטן' הבא שחוויתי היה במהלך השבוע, ביום שני בבוקר, כשהכנתי את השיעור השבועי בנושא אמונה שאני נותנת בביתי לנשות הישוב בו אני גרה. בשנה שעברה אף אישה לא הגיעה לשיעור, כל תושבי הישוב הלכו לברית שהייתה באותה שעה. אני לא ידעתי מזה בכלל. לאותו שיעור התכוננתי במשך שבועיים. שבוע ימים לקח לי להתאושש 'מהטראומה', בנוסף לחשבון נפש עמוק שעשיתי כדי לבדוק את העניין ולהבין שמלמדים תורה או אמונה לכבוד בורא עולם, ולא כדי לנפח את האגו.
 
השבוע, ביום שני בבוקר, חשבתי שזה מה שעומד לקרות. עשר דקות לפני השיעור ואין סימן לשום משתתפת. אבל הפעם, זה לא שבר אותי. הפעם, הרגשתי נפלא. הבית היה מסודר להפליא, שטפתי את הסלון ומיד לאחר מכן ניגשתי לשטוף את ערימת הכלים בכיור. ללמוד תורה זה דבר אדיר, אבל להעניק את זה לאנשים נוספים זה הדובדבן שבקצפת. תוך כדי שטיפת הכלים הן הופיעו והשיעור התקיים כרגיל. באמצע השיעור, בדיוק כשדיברנו על איך לקדם הערכה עצמית יהודית בריאה בנו ובמשפחה שלנו, הטלפון צלצל. בקו השני המורה מבית הספר של בתי הקטנה: "האם את יכולה להגיע בשעה 11 לשיחה?"
 
נשמתי עמוק. "בודאי".
 
חזרתי לשיעור וכשאחרונת המשתתפות הלכה, התיישבתי על הספה עם תיקון הכללי והתחלתי להתפלל. רבי נחמן אמר שהתיקון הכללי טוב להכל.
 
המורה שפגשתי הייתה נחמה ומאוד אדיבה. היא שיבחה את הילדה ואמרה לי שהילדה שלי היא אחת הבנות החכמות שהיא פגשה בחייה, ואז ניגשה לנקודה העיקרית של המפגש: היא לא מצליחה לקרוא.
 
הבת שלי ילדה בת תשע. היא כל כך חכמה, שאיכשהו, היא הצליחה להוציא ציונים נפלאים – תשעים פלוס, בכל המבחנים שהיא עשתה, כולל בתורה, למרות שבקושי ידעה את הא"ב. המורה שלה, המנהלת ואני – כולנו היינו בהלם שלא עלינו על הבעיה הזו לפני כן. וכידוע, ילדים שלא יכולים לקרוא לא יכולים להוציא ציונים טובים במבחנים.
 
ולמה זה קרה? הבת שלי הפסידה הרבה חומר בכיתה א' מכיוון שעברנו לא מעט דירות. את הבסיס והיסוד של הקריאה היא לא הצליחה להשלים. אבל מה היא עשתה? פשוט, מנחשת, מעתיקה ומשננת במוחה את החומר במשך שלוש שנים. וזה הלך לה כל כך טוב שאפילו לא הבחנו בכלל שיש לה בעיית קריאה, ושהיא מתמודדת עם משהו שכל ילד בכיתה א' יכול לעשות אפילו תוך כדי שינה.
 
אם היה מדובר ב'אני הישנה' מיד הייתי מתחילה בהלקאה העצמית, ברדיפה והטחת האשמות, כמו 'איזו אמא גרועה אני'. אבל אנשים מלקים את עצמם רק כשהם לא מאמינים באמת שאלוקים מושך בכל החוטים של העולם הזה, ובעיקר, כשאין להם אמונה. אבל רגע, זה בדיוק מה שלימדתי באותו שיעור אמונה לפני שעה, לא?!
 
אז נשמתי עמוק וכשכל התחושות הקשות נעלמו, שמתי לב שמתחת לכל הבלגאן הזה אני מרגישה טוב ואפילו (אולי זה יישמע קצת מוזר…) די רגועה ונינוחה. איזו ילדה חכמה. להתמודד עם דבר כזה שלוש שנים ולא להתלונן או לומר משהו. כשהיא חזרה הביתה יצאנו לטיול, ובדרך עצרנו בחנות המתנות וקניתי לה מתנה קטנה. שיבחתי אותה על ההתמודדות הנפלאה שלה, אבל מעכשיו היא לא לבד ואנחנו נעזור לה. כן, היא תצטרך לקבל שיעורי עזר. כן, אני הולכת להתפלל על זה ברצינות. אבל מעל לכל (גם אם זה נשמע קצת מוזר) הרגשתי רגועה ונינוחה. עשיתי חשבון נפש. הילדים הם המראה שלנו, נכון? הילדה שלי הצליחה להוציא ציונים טובים אבל היה חסר לה את הבסיס והיסוד של הקריאה. מה זה אומר לגבינו – ההורים שלה?
 
הוא חשב קצת והתפלל הרבה, גם אני חשבתי והתפללתי הרבה, ושנינו הגענו לתובנות מדהימות: בעלי צריך לקחת את התפילה האישית שלו – ההתבודדות, קצת יותר ברצינות. אחרי הכל, רבי נחמן אמר שהתבודדות היא מעלה עליונה מן הכל. שנינו צריכים לחזור ולשנן הלכות בסיסיות שלא השקענו בהן. וזה אומר שאני משקיעה יותר בכל הקשור ללימוד של ה"חפץ חיים" – הלכות שמירת הלשון, והלכות כשרות. ובעלי, עוד הלכות של שבת. זהו. את המסר קיבלנו והבת שלי תצליח לקרוא, וזה יקרה בהקדם, בעזרת השם.
 
ושוב, ואני בטוחה שזה נשמע קצת מוזר, אבל הרגשתי נפלא. ממש מודה על הבעיה שלה שצצה פתאום, כי בלעדיה היינו חושבים שיש לנו בקיאות בהלכות, שאנחנו בדרגה מסוימת שאנחנו בעצם לא נמצאים בה, וכך מפספסים הרבה חומר בסיסי בכל הקשור להלכות מאוד חשובת.
 
את היום סיימתי עם מצב רוח טוב ומרומם.
 
איך קדרת בשר של סעודת שבת יכולה להיות חצי מבושלת כשמלא בחורים צעירים סביב השולחן ולא לעשות מזה אסון? רק עם אמונה.
 
איך אפשר לקבל באהבה ובלי שום נגיעה את העובדה שאף אישה כמעט לא הגיעה לשיעור שהכנתי הרבה זמן? רק עם אמונה.
 
איך אפשר להתמודד עם שיחה דחופה מבית הספר של הילדה ולגלות שהיא לא יכולה לקרוא, בלי קרטוב של אשמה והלקאה עצמית, בלי כעס או דאגות? רק עם אמונה.
 
אמונה היא המפתח היחיד לחיות חיים קלים. כשאתה עובד על האמונה שלך, אפילו תבשיל חצי מבושל או בעיית קריאה של הילדה יכולים להעלות לך חיוך על הפנים.