החיים כמו במבוך

למרות הדרכים המפותלות,
הקשיים והניסיונות, חייבים להודות,
ההליכה במבוך החיים, עם אמונה
כמובן, היא המסע הכי יפה בעולם.
 
 
"אסור לנו להתעקש שהדברים יהיו דווקא כמו שאנחנו רוצים", רבי נחמן מברסלב.
 
מהיום בו אנו מגיעים לעולם הזה ועד לרגע האחרון שלנו כאן, אנו מנווטים את עצמנו בתוך מבוך מסובך ומסוכן. אנו יוצאים ממקום בטוח, מוצל ונעים – הרחם של אמא, למציאות הקרה, הקשה והמאתגרת של העולם הזה. וכמו עכבר עיוור, אנו נכשלים לאורך כל הדרך, שמלאה בפניות ומקומות ללא מוצא והמון המון מחסומים. אנו מגששים ומחפשים את הדרך שלנו במבוך עם הכלים שקיבלנו. את רוב הדרך אנו עוברים תוך כדי נפילות וכישלונות, הולכים לאיבוד פעמים רבות, ולא פעם רוצים רק לוותר, לעצור ולא להמשיך הלאה.
 
איך עוברים את המבוך הזה שנקרא "חיים" בשלווה, רוגע ושמחה? זאת שאלת השאלות. בורא עולם שם כל אחד מאיתנו כאן, בעולם הזה, עם המשימה המיוחדת לו, ועדיין, אנחנו צריכים לעבור את הדרך הזו לבד. הוא מספק לנו סימנים ומקורות נגישים לשימוש, אבל זה יקרה רק אם נעצור לרגע ונבין היטב את ההוראות.
 
לאורך כל המסע שלנו לצידו השני של המבוך, אנחנו חייבים לחפש בזהירות את נקודות היציאה בעזרת הרצון. בכל מעבר אנו מוצאים רמזים רבים, שבאופן בלתי נמנע מובלים אותנו לספר ההדרכה (התורה). אבל, בגלל דפוס חיים שאימצנו, אנו מאוד עסוקים בלעשות את הדברים בדרך שלנו, עם המחשבה שאנחנו יודעים טוב יותר מכולם. וכשאנחנו מגיעים לגבול, במקום לבקש עזרה מאלה שכבר היו שם, מאלה שיודעים, מאלה שחוו ויכולים להדריך אותנו היטב (הצדיקים) ברוב הפעמים, אנחנו פשוט נעדיף לפנות לשביל אחר במבוך ולנסות את מזלנו שם, שביל שאומנם מוביל אותנו הלאה בתוך המבוך, אבל לא בהכרח ליעד. ואז הבלבול והמבוכה שולטים בנו ואיננו יודעים לאן לפנות.
 
רבי חנינא בן חכינאי אומר: הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי והמפנה ליבו לבטלה, הרי זה מתחייב בנפשו (פרקי אבות ג, ד).
 
מכיוון שמבוכים נוספים נפגשים בממדים שונים, אנחנו חייבים לדעת לגשר ביניהם, כך שביחד יובילו כולם לחיים משותפים ותועלת הדדית. בלי כבוד הדדי ושיתוף פעולה האור לא יזרום פנימה. ככל שהפרוזדור חשוך יותר, כך יהיה לנו קשה לנווט את דרכנו שם. זה לא מספיק לפתוח דלתות לשימוש הפרטי שלנו ולהתפלל רק על עצמנו, מכיוון שאנחנו צריכים להרגיש גם את הצער והכאב של עם ישראל, להתפלל על כולם, לפתוח את הדלתות בשביל כולם. ובעיקר, בזמן שאנחנו פוסעים בדרך לבד, אנחנו גם מחויבים להראות לאחרים את השדרה המתאימה לצעוד בה, לכוון ולייעץ להם כשצריך.
 
בשונה מעכברי מעבדה, שלומדים תוך כדי התנסויות וטעויות ומקבלים צ'ופר בסוף כל אתגר מתיש ומפרך, לנו יש את חופש הבחירה ואת היכולת להחליט ולקבל החלטות. כל החלטה ובחירה שאנחנו עושים ומקבלים מקרבת אותנו לקו הסיום, וזה לא משנה אם זה ניסיון או פליטת פה טיפשית, או צינור למאמצים הקדושים שלנו – הכל תלוי בנוי. כשאנחנו פוסעים בדרך הנכונה, בוטחים בבורא עולם ששולט על הכל ומנהל את הכל, הפאזל בא על שלמותו בקלות. וכאשר בורא עולם רואה שאנחנו מקבלים את ההחלטה והבחירה הנכונה, הוא מאיר לנו את הדרך עם יותר בהירות. ואם אנחנו ממש זוכים, רמזים נוספים מחכים לנו מעבר לפינה.
 
אם אנחנו מרגישים נבוכים במבוך החיים, שהחיים מורכבים ומבלבלים, אסור לאבד את התקווה. רבי נחמן מברסלב אומר "אין שום ייאוש כלל בעולם!" (ליקוטי מוהר"ן). קראו לבורא עולם ובקשו את ההדרכה שלו, את העזרה, את ההכוונה. וזכרו תמיד, כל מה שיש ברשותנו – ברוחניות, בגשמיות, בבריאות ועוד – כל הדברים האלה הם הרחמים של הבורא עלינו, הכל חסדים שלו, מתנות חינם שאסור לקבל אותן כמובנות מאליהן. ולא רק, אלא להבין שכל המכשולים ומניעות החיים הם מתנות נסתרות, אבני דרך שעוצבו במיוחד לכל אחד מאיתנו על מנת לקרב אותנו לאור שבקצה המנהרה.
 
אז למרות הדרכים המפותלות, הקשיים והניסיונות, חייבים להודות, ההליכה במבוך, עם אמונה כמובן, היא המסע הכי יפה בעולם.