החלום של כל אמא

ילד שמתפתח על פי כל הגרפים,
הוא חלום של כל אמא וגם של
האחות מטיפת חלב. אבל מה קורה
כשדברים מתחילים לחרוק? שהחלום
כבר לא כל כך ורוד?
 
 
חיים.
 
את חיים הילד המקסים הזה שמוסיף הרבה טעם וצבע לחיי לא הייתי מחליפה לעולם.
 
חיים שלי,  זה שהוציא ממני מה שלא הצליחו כל המורות והמורים במשך כל השנים, כל הספרים והמאמרים שקראתי, כל השיעורים וההרצאות ששמעתי.
 
מה לעשות, כל הקרדיט נזקף לטובת ילד בן… שמונה.
 
חשוב לי שתבינו, חיים הוא ילד רגיל ובריא, חכם, כישרוני ושנון. תודה לא-ל. לומד בבית ספר… ובבית עושה בית ספר להורים שלו, בעיקר לי, אמא שלו.
 
כשחיים נולד התמוגגנו מרוב התרגשות. זכינו לחבוק ילד יפיפה ערני ומתוק. תמיד נקי ומטופח. לבוש בבגדים מושקעים, הכובע בצבע של הגרביים והבגד. העגלה היפה, הרהיטים המיוחדים… בקיצור נסיך.
 
מאמרים נוספים בנושא:
אמא, קצת קשה לי
לאהוב  בלי ריטלין
פאזל  החינוך
 
הכל 'דפק' כמו כל הגרפים והסטטיסטיקות. הילד מתפתח לפי העקומה, זוחל בזמן, הולך לפי מה שכתוב בספרים, מזהה חפצים כיאה לתינוק מתפתח העומד בדרישות הגרפים, מדבר, מספר ומקשקש… אין מה לומר, חלום של כל אמא ואחות טיפת חלב.
 
אז מה קרה? מתי חל השינוי? ואיך הלך החמד ונשאר רק הילד?
 
אני מנסה להיזכר בנקודת זמן מסוימת, בתקופה עליה אוכל להצביע כרגע של שינוי, אבל לא מצליחה. כי זה התחיל בדברים קטנים, כמו סירוב לאסוף את המשחק חזרה לקופסה ולהחזירה למקום. להכניס את הנעליים למגירה ועוד דוגמאות זניחות. ניסיתי להתעלם, חשבתי שאם אעצום עין אחת אז זה יעבור. וחוץ מזה, למה לעשות עניין משום דבר, משהו חד פעמי? אבל עם הזמן זה נהיה משהו רב פעמי, שהפך לקבוע, לבלגאן גדול ואפילו לתוהו ובוהו. כמו פטרייה שמתפשטת, ביום הראשון רואים כתם אחד, בשני שניים ובהמשך כל האזור מכוסה בכתמים ופצעים שרק מתרבים.
 
בכל אחד מאיתנו יש אור, ובעיקר – פוטנציאל אדיר שצריך להוציא אותו החוצה. לנו, ההורים, יש תפקיד לא פשוט. חוץ מלממש את הפוטנציאל שלנו, אנחנו צריכים לכוון ולעזור לילדים לגלות ולממש את הפוטנציאל הטמון בהם. זה חלק חשוב מאוד מהשליחות שלנו, כמי שהופקדו בידיהם פיקדונות אדירים – הילדים שלנו. וחיים שלי, הוא הפיקדון שהופקד בידיים שלנו. אז החלטתי לפקוח את שתי עיניי (אין טעם לעצום עין אחת…) רק כדי לגלות שנרדמתי בשמירה. בעיית הסדר, או אי הסדר, גדלה כמו כדור שלג והצריכה טיפול דחוף.
 
וכאמא עניינית, מיד הפשלתי שרוולים והופ! למשימה. התחלנו בטבלת סימונים צבעונית מלאת תקוות להתמלא בכוכבים זוהרים לפי הפעולות והסדר בשטח, אך הטבלה  נשארה מבוישת וכמעט ריקה. המשכנו עם תיבת חיסכון, כאשר כל פעולת סדר מזכה במטבע נוסף. מה אגיד לכם, עשירים גדולים לא נהיינו.
 
עם הזמן התקצרה הסבלנות ואת מקומם של החיוכים והשידולים תפסו אט אט משפטי תזכורת ועדכונים מהשטח, "חיים, המשחקים מאוד רוצים להכיר את הדרך למדף, תעזור להם בבקשה…עד שלא תסיים לסדר אי אפשר להמשיך הלאה…" וכן הלאה. פתאום מצאתי את עצמי בתפקיד השוטר. ממש לא נעים בתוך הבית הפרטי שלך, מול הילד המקסים שלך, להיות שוטר. מרגישה מחויבת להעיר, אך גם יודעת שההערות הללו לא בונות ואין בהן שום תועלת. מה עושים? איך מתמודדים? איך יוצאים מהסחרחרת הזאת?
 
זה הטריד אותי מאוד. כי איך יכול להיות שדווקא במקום שאנחנו הכי אוהבים ומוכנים לעשות בשבילו הכל, הבית שלנו, להשרות בו את הברכה, האהבה, השמחה והאור, דווקא שם קשה לנו? ולמה זה עוד יותר קשה עם האנשים שהכי קרובים וחשובים לנו?
 
או שתאכל או ש…
אי נוחות  מתוקה
מגילת זכויות הילדים
 
לפעמים נדמה לנו שכדי לחנך ילד בדרך הטובה, התפקיד ההורי שלנו הוא להעיר ולהעיר ולהעיר… ומבלי לשים לב, מעמיסים על הילדים טונות של עצות, משפטים מכוונים, הערות ואינסוף תזכורות. 'היי, שים לב! אתה כזה מפוזר… איך אפשר לחיות בכזה בלגאן?… תראה איך הילקוט שלך מבולגן… תיזהר…'
 
ואנחנו ההורים יודעים, ועוד איך שיודעים, שההערות הללו ילוו אותם כל החיים, אבל לא כמשהו בונה! אלא דווקא כמשהו שעלול להרוס. לגרום להם להיתקע במקום לא רצוי בכלל. המשפטים האלה, כמו יתושים מעצבנים יזמזמו להם באוזניים גם אם בסופו יום הם יהיו מסודרים ויקבלו מחמאות נפלאות. זה יהיה שם, זה יפריע, וזה אפילו יפיל אותם, כי זה מה שאמא/אבא אמרו כל הזמן.
 
אז מה יצאנו לנו מזה? שהם הפנימו תכונה שלילית. אם רצינו לכוון ולהדריך אותם, עם הדגש על השלילי, על מה שהם לא עושים נכון, הרי שזה בדיוק ההיפך מחינוך. זה מה שנקרא חינוך על דרך השלילה.
 
זה היה בערב האחרון של חנוכה, כשהחנוכייה האירה במלואה. ישבתי מכונסת תוך עצמי ועצובה. רואה את האור של הלהבות הזעירות ומבקשת הארה משמים, רוצה להבין איך לתקן בלי לקלקל. וזה קרה. הניצוץ הבליח מבעד לאור הנרות, אור מיוחד שהאיר לי את הדרך ללב של חיים שלי. משהו מתוק שחימם את מנוע האימהות שבי וגרם לי להבין שהפתרון ממש מולי. אני, כמו השמש בחנוכייה, והתפקיד שלי הוא להדליק/להאיר את המשפחה שלי, להציב זרקור גדול ולהביט אחרת על הילד שלי. במקום להעיר – להאיר! ובעוצמות הכי גדולות ומיוחדות שיש.
 
כי אור, הוא בעצם טוב. אז אני צריכה לחפש את הטוב שבי ובילדי. כשמדליקים את האור, החושך נעלם. כשמעצימים את הילד, כשמאירים דווקא את התוכנה שקשה לי איתו, כשמחפשים היכן יש כן וחיובי, משהו קטן שהוא כן הצליח לסדר, משם הדרך להחמיא לו בגדול פתוחה. משם בא הכוח להאמין בו שהוא יכול ומסוגל.
 
בדרכי למטבח ראיתי את חיים לבוש בפיג'מה, ולשם שינוי מסודר ומוכן לשנת הלילה. 'הנה ההזדמנות שלך להתחיל' לחש לי קול פנימי. "איזה יופי חיים! הצלחת להתארגן לשינה לבד?! אני ממש שמחה וגאה בך!". הוא חייך חיוך מתוק וכרך את ידיו סביבי. הרגשתי שאני בדרך הנכונה. ובכלל, אני כל כך מאושרת שזה הילד שבורא עולם נתן לי.
 
הבנתי שזה מה שאנחנו צריכים לעשות – למצוא את האור הפנימי שלנו כדי שנוכל להאיר גם לקרובים אלינו.
 
"אזמרה לאלוקי בעודי" (תהלים). רבי נחמן  מברסלב מסביר בספרו ליקוטי  מוהר"ן, שכל אדם צריך לשאול את עצמו מה העוד שלי? מה היעוד שלי? מה התפקיד שלי? מהי הנקודה הטובה שקיימת בי? ומה אני, ורק אני, יכול לתרום לעולם?
 
רבי נחמן אומר שיש לנו את זה, זה קיים בנו, רק שצריך לחפש. הפתרון בתוכי, באחד מחלקי הנשמה שלי. אני צריכה לחפש את המהות שלי. את התפקיד והמטרה שקיבלתי בעולם הזה, להתחבר ולשמוח בעצמי ובמה שיש לי. בהכל! בהצלחות כמו גם בכישלונות. כן, ירידות הן חלק מהחיים. ויודעי דבר אומרים שהן קרש הקפיצה הכי טוב לעתיד.
 
בחיים צריך לעצור ולהתבונן. להפיק לקחים מהטעויות, ללמוד ולהמשיך הלאה. זה מה שעוזר לנו, ובהמשך לילדינו, לחדד את המטרה. לכוון את הפנס האישי ולמקד את המבט רק על הנקודות הטובות. החסרונות יצטמצמו, ואפילו ייעלמו, כלא היו.
 
ואולי דווקא במקום בו רואים את החיסרון כדאי להתמקד עם זכוכית מגדלת על "הפירורים הקטנים", כי רק משם מצליחים לראות את הדברים הגדולים.