הכרנו בעיר האורות

זה מצחיק (שוב?…) אבל זכיתי
להכיר אותך דווקא בפריז. כמה אירוני,
בעיר האורות… חגית רז-לוי, נערת
ישראל לשעבר, מספרת על ההיכרות
עם האור במקום שלא חשבה עליו.
 
 
אני עוברת בין הסמטאות העתיקות, מנסה לצלם במוחי כל אבן וזיכרון בעיר המיוחדת הזאת. בין דוכני הסוחרים שמציעים מרכולתם לתיירים, לבין מסעדות כשרות למהדרין, בשלל שפות וצבעים, צלילים וקולות, חנויות יוקרה, וים של עתיקות – אי אפשר לשבוע. העין מחפשת עוד ועוד. אני מפחדת לפגוע ברכבים החולפים מרוב ההתלהבות שהעיר הציורית הזו מעוררת בי. גם הנוף ההררי שלה עוצר נשימה.
 
העיניים נודדות עם התנועה, ובין לבין, הרכב הנוסטלגי מאחוריי, זה שצבעו ממהר להתקלף בשמש היוקדת של חום סוף אוגוסט, מזכיר לי שהרמזור מראה ירוק, גם אם המחשבה תקועה על כתום. אני מחנה את הרכב ומטיילת בין הרחובות שלעיתים מזכירים לי היסטוריה שהייתי שמחה לקבור. כמה תלאות האבנים האלה עברו, כמה כאב, מלחמות, שנאה… אבל גם כמה ניצחון! הוד וקדושה! עם קטן, טיפה בים של זאבים שמוכנים ללחוץ על ההדק בכל מיני תירוצים ופרשנויות מתלהמות ומתחכמות, אבל בכל יום הקדוש-ברוך-הוא מצילנו מידם. זכוכית מגדלת על מפת העולם לא מצליחה להראות את הנקודה שנקראת מדינת ישראל, אבל כל העולם חפץ בה, ליתר דיוק בעיר המיוחדת הזו – ירושלים. מרכז העולם.
 
בין שלל מוזיאונים, מסגדים ואתרים היסטוריים, אני קולטת בזווית העין נזירה משועממת שעומדת בצד הסמטה. כנראה שיצאה לא מזמן מהקתדרה המפוארת שמתנוססת לידה. במשקפיים עייפות ועיניים מיואשות היא מביטה בי. אני לא מרימה את פניי. הספיק לי זיק של שנייה להבין שכל מה שאני רוצה הוא רק לשמר את הזיכרון המתוק, את החוויה המרוממת שאני נמצאת בה. עוד חמש שניות עוברות והסקרנות שבי גוברת, אולי גם הרחמים והחמלה. היא מתפללת לאל לא יושיע, ואני מתפללת למלך העולם, זה שברא גם אותה. אני מביטה בה במבט ארוך וזוכרת שחביב האדם שנברא בצלם אלוקים. אך מיד מרימה את העיניים לשמים ואומרת בלב "תודה אבא. תודה שאני יהודיה, כי רק מהזכות הזאת בא לי לקפוץ מרוב שמחה, לרוץ מהר ולקחת איתי את כל מי שנשאר מאחור". 
 
איזה כוח יש למילים. איזה כוח יש לאותו שריד יחיד שנותר לנו,
 
הכותל המערבי.
 
מאות אנשים וילדים מכל גווני הקשת ומכל הזרמים מגיעים לשם. לכולם יש אמונה. לכולם מגיעה הישועה. לכולם יש את המילים ואת התפילה. העיניים חוזות בים של אהבה.
 
ממול, מכינים את הבמה לקראת טקס ההשבעה של יחידת הנח״ל. כמו אמא גאה אני משתאה. עומדת מביטה בפרחים המדהימים הללו – החיילים שלנו. הילדים של מדינת ישראל. כמה עושר יש למקום הזה. אני נאלצת להמשיך כי, בכל זאת, לא ממש מתחשק לי לעשות רושם של זקנה משועממת, אז אני ממשיכה ללכת באיטיות אבל עוקבת אחרי מה שקורה מאחוריי. זה מזכיר לי את המורה מבית הספר היסודי, שהייתה מתעוררת לבוקר של תלמידים, ישובה על השולחן, מסתובבת בעדינות מבלי להזיז את הרגליים, כאילו ציר אוטומטי מסובב רק את הגב אל הלוח, וברקע נשמע המשפט המעצבן שלה: "שלא תעיזו להעתיק! יש לי עיניים בגב"… 
 
אני נדחפת בין שלל הנשים הכי קרוב לריח האבנים. אבן – מלשון אב ובן. אני נושמת את ריחן המיוחד ופותחת את ספר התהילים. אותיות של קודש. כוח סגולי. מי בכלל יכול להבין במוח המוגבל שלנו איזה כוח טמון במזמורים האלה. האותיות שלנו מתחברות אחת לשנייה ועולות לכיסא הכבוד. כל תפילה בכל מקום בעולם עושה את דרכה לכותל המערבי, ומשם עולה למעלה. הכותל, המרכז הרוחני של כל העולם.
 
האישה לידי זקוקה לפרנסה, ותלמידת האולפנה שעומדת לפני מתייפחת על זיווג, והמבוגרת על המקל בטח על בריאות. האישה הצעירה עם כיסוי הראש הסטייליסטי אולי מתפללת על פרי בטן. אני סוקרת את הנשים היפות שמסביבי ומבקשת, "בורא עולם, הן הבנות שלך. הן מסרו את נפשן והגיעו עד לכאן. בוכות ומתחננות לישועה. אין להן על מי לסמוך רק עליך. וגם הבנים שלך, וגם החיילים שלך, וגם כל הילדים שלך, שכל הזמן מתעוררים בחרדות לכותרות העיתון ומבזקי הרדיו על הדהירה לפצצת אטום, האיום האיראני והאפשרות ממשית של תקיפה, על מפעלי טילים והעשרות אורניום, ועל הרצון הבלתי פוסק מזה אלפי שנים להרוג להשמיד ולאבד, להכרית, חלילה, את הילדים שלך. במו-עינינו ראינו את הניסים שהמטרת עלינו לפני שבועות בודדים, בין מטחי הרקטות של אחוות החמאס. די כבר, נמאס.
 
חנוכה כבר כאן. זה חודש הניסים! המזל שלנו עכשיו בשיאו וכל תנועה הכי קטנה שלנו, כל זעקה, כל תפילה – כל אלה עושים שם למעלה רעש עצום, מגלים שאתה הרבה יותר רחום ממה שאי פעם יכולתי לדמיין. כי עכשיו, דווקא עכשיו, החגורה מתהדקת והאויבים עומדים זקופים וגאים, מתכוננים לקראת מימוש מטרתם האיומה. אבל עכשיו, זה הזמן שלעם ישראל יש כוח עצום! כוח הקדושה של חג החנוכה, כוח גדול יותר מכוח הטומאה. אני יודעת, אתה תראה לכולם את מי אתה אוהב באמת. "משפיל גאים ומגביה שפלים"…
 
זה מצחיק אותי כשאני נזכרת שפעם נבחרתי לתואר 'המחייב' "נערת ישראל", במסגרת תחרות מלכות היופי של ישראל. אפילו שלחו אותי לייצג את מדינת ישראל בתחרות מיס יוניברס שהתקיימה בהוואי. היום זו הפעם הראשונה, אחרי 14 שנים!, שאני שמחה בתואר הזה. כן. אני גאה בתואר שנתת לי. למה? כי אתה, בורא עולם, בכבודך ובעצמך הענקת לי את הכתר, ולא שבט של "אנשי תעשייה", שופטים שמינו את עצמם ומתיימרים להבין ביופי או באישיות המרתקת שמסתתרת מאחורי הכתר. בשתי שאלות ריקות הספיקו לתהות על קנקני ולהכתיר את האישה של ישראל. כן, זו שתנופף את היד ברגע ההכתרה וכולם יישאו אליה עיניים מעריצות, וגם בתוכניות האירוח אליהן תוזמן היא בטח תצחק על האופציה שהיא בעצמה תפתח את תהליך השלום. וכמובן, תגיד יפה שלום לבן הזוג הישן ותתחדש בבחור עשיר ומפורסם. ובתוכניות בשידור חי שהיא תנחה, תוצמד לה אוזנייה ובמאי לחוץ ילחש לה את כל השאלות באוזן ולדוגמניות שליד את התשובות, והקהל, שימחא כפיים לפי הוראות המפעיל על הבמה, ישולהב במידה הנכונה, והכל ייראה אמיתי. אמיתי? אם תסתכלו טוב, תגלו שהכל פלסטיק. התאורה, התפאורה, האנשים, הפרחים, המחמאות, וכמובן, החיוכים. מאחורי הקלעים עוד יעמדו בתור בחוסר סבלנות ויבקשו ממנה חתימות. לעבור את כל זה ולהבין, אומנם באיחור גס, שהיחיד שחותם למישהו על משהו – זה אתה.
 
היום אני באמת מייצגת את עצמי ואותך, בורא עולם. בצניעות שלי, בכיסוי הראש ובהנהגה. בשמירת השבת ובשיעורי התורה. כן, אני גאה להיות יהודייה. היום אני אישה פשוטה, רחוקה מהאורות של התהילה ומלאה באורות של תורה. הנערה של ישראל. ישר-אל. יותר נכון, בת ישראל. כולנו בנות ישראל. בנות של מלך העולם. בכל יום אני רוצה לייצג את ישראל מול בורא עולם. לומר לך שגם אם אנחנו קצת 'מפקששים' בדרך – אנחנו הילדים שלך! בנו בחרת מכל העמים. וכאות פתיחה, כי את זה אתה בטח יודע יותר טוב ממני – יש לך ילדים מדהימים! התואר "נערת (בת) ישראל" קיבל את המשמעות האמיתית שלו קצת באיחור, אבל עדיף מאוחר מאשר לעולם לא, נכון? אנחנו עם ששרד הרבה חלומות, גם את החלום להיות מלכי היופי… בעיני העולם.  
 
אתה יודע, פעם גם סיימתי לימודי משפטים בהצטיינות. וכאן, בעיר הקודש, הוסמכתי כפרקליטה בלשכת עורכי הדין של ישראל. היום אני רוצה להיות הסנגורית המצטיינת של בניך ובנותיך, לבקש תמיד על עם ישראל, ועל כל אלה שהתייאשו מעצמם. כי אתה לא התייאשת מאף אחד, ובעיקר לא ממני במיוחד בימים בהם השתעשעתי לי בבוץ, בשאול התחתיות, בשקר של "התהילה". שנים חיכית לי. אבא, רק ממך אפשר ללמוד מהן באמת סבלנות וענווה.
 
פעם הייתי עושה אומנות, מעין תואר מלא בריק. מלא בכלום.
 
היום אני יוצרת אמונה. 
 
פעם הייתי גם זמרת שחיה על מזוודות, ולפעמים גם בטירות. אישה זרה על אדמת ניכר במדינות העולם הגדול, מלחינה וכותבת כל מיני טקסטים נוסח "הוא אוהב אותי ואני לא רוצה אותו"… לפעמים באנגלית ולפעמים גם בעוד כמה שפות, כאילו רומנטיות. וגם שילמו לי לא מעט.
 
"טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף"… מה שהקצבת לי לקבל – זה מה שאקבל! אז אני מעדיפה לגרש את החושך כשאני כותבת על האור, לעשות הכל בהיתר ובזמן הנכון.
 
זה מצחיק (שוב?…) אבל זכיתי להכיר אותך דווקא בפריז. כמה אירוני, בעיר האורות. עזבתי הכל בדאגה ופחד, בבושה וחרדה, אבל אתה לא עזבת אותי אפילו לשנייה אחת. הראית לי כמה אני באמת זוכה. אבל הפעם באבנים יקרות ויהלומים של מלכה. היום אני שרה רק לך ולבנות היקרות שלך. את כל הכישרון ששלחת לעולם דרכי אני רוצה להמשיך להפיץ לכבודך. כי רק עכשיו, אחרי הרבה שנים של תמימות, הבנתי מהו ייעודי. גיליתי היכן נמצאים האורות באמת, ומהי אותה ישראל עם הנערה והכתר בראשה.
 
אז בבקשה, רק אם אפשר, רק עוד נס קטן – ואיתו הגאולה!