הלב נשבר

אנו חיים בעולם בו החושים שלנו רואים
הכל הפוך. מה שרע הוא טוב, ומה שטוב הוא
רע. אנו עדים לדברים איומים ומזעזעים
והלב נשבר. וההתמודדות הכי קשה בכל העניין
הזה היא להאמין שהכל לטובה. איך בדיוק?
 
 
היהדות מלמדת אותנו להאמין שהכל קורה לטובה, ולכל דבר יש מטרה. ושהכל, אבל הכל, בהשגחתו של השם יתברך. זה העיקר הראשון מתוך שלושה עשר עיקרי האמונה של הרמב"ם: "הקדוש-ברוך-הוא נמצא ומשגיח". אבל מה קורה כאשר אנו עדים לזוועות, התנהגות חייתית של בני אדם? איך ממשיכים לחזק את האמונה שלנו שגם מקרה זה, או אחר, גם הם בגדר הכל לטובה? למשל, כששמענו על הרצח המתועב והברוטלי של לייבי קלצקי, ילד יפה, מתוק ותמים? ואז אנו תוהים – איך השם יכול לתת לילד מלאך כזה לסיים את חייו ברצח שלא ניתן לתאר? איך אותו אדם ראוי בכלל לחיות אפילו עוד דקה אחת? כאמא לשלושה ילדים, אני אפילו לא מצליחה לתאר את הכאב הבלתי נסבל של משפחת קלצקי, ואת מה שהם עוברים. כי איך בכלל אפשר להמשיך לחיות? ליבי נשבר בשבילם. יהי רצון שהשם ינחם אותם בין כל אבלי ציון.
 
אם לא הייתי מכירה את המושג אמונה דרך ספריו של הרב שלום ארוש, והשיעורים באנגלית של הרב אליעזר רפאל ברוידא (אני דוברת אנגלית) מן הסתם, הייתי מגיעה למחשבות אפיקורסיות, תוהה איך אלוקים יכול לתת לדבר כזה לקרות. והתהיות הכי קשות היו 'איך לכל הרוחות זה אמור להיות לטובה?'… יכול להיות שגם לא הייתי מגיעה כל כך רחוק עם המחשבות שלי… או אולי אכתוב, כמו הרבה אנשים שהגיבו על העניין, שאין צדק בעולם. אבל לאן מחשבות מהסוג הזה מובילות אותנו? אנו הופכים לקורבנות של החיים.
 
אחרי ששמעתי על הטרגדיה הנוראה הזו, נזכרתי באחד הסיפורים שהרב שלום ארוש כותב בספרו בגן האמונה. בסיפור זה מתאר הרב נסיבות דומות מאוד: ילד קטן נחטף ונרצח. ואם לא הספיקה הטרגדיה הזו, גם האב נפטר כעבור זמן קצר, והאמא מאבדת את האמונה שלה. באחד הלילות האמא רואה בחלומה את בעלה. הוא לוקח אותה למקום מדהים ביופיו, ושם, מראה לה מי הילד שלה באמת: צדיק עצום שמלמד את הנשמות בשמים תורה. הכל נראה שם כמו תמונה ענקית מצוירת, בלי שום כאב או סבל. אז אם זה הבן שלה, למה הוא היה צריך לחוות מוות איום ונורא? האם זה השכר המגיע לנשמה של צדיק עצום? מה קורה כאן?
 
אנו חיים בעולם בו החושים שלנו רואים הכל הפוך. מה שרע הוא טוב, ומה שטוב הוא רע. אבל למה הוא מת? הרב שלום ארוש מסביר מושג יסודי וחשוב בקבלה – במקום בו ישנם דינים וקטרוגים קשים על קבוצת אנשים גדולה, השם יקבל ככפרה את המושלם שבהם כדי שיכפר על כולם. לייבי היה הקורבן המושלם.
 
בעולם בו אין לנו בית מקדש בו מקריבים קורבן כדי לכפר על החטאים שלנו, זו האופציה הנוספת. צדיקים גדולים בדור הזה ובדורות קודמים אומרים שאנו נמצאים בשער ה-49 של הטומאה, בדיוק כמו בני ישראל שהיו במצרים. אנו טובעים בתוך התאוות שלנו, תאוות שלא יודעות שובע, בתוך הגאווה הנוראה שלנו, בתוך שנאת החינם והמחלוקות בינינו. הכל פרוץ, אין שום גבולות. אין מוסר, אין ערך לחיי אדם. הכל נעלם. אם בני ישראל במצרים היו מגיעים לשער ה-50 של הטומאה לא הייתה שום דרך חזרה. הם היו נעלמים מהעולם. לכן כדי להציל אותם מגורל מר כזה, השם הכריח אותם לצאת ממצרים. אז הם יצאו, בעטו כמו ילדים קטנים ובכו כל הדרך, התלוננו בכל הזדמנות. הגאולה הייתה מתנת חינם, מתנה שעדיין לא זכינו בה.
 
עכשיו אנחנו נמצאים במצב מפחיד ודומה למה שהיה אז. כמה קורבנות תמימים נצטרך להקריב על המזבח כדי להתעורר? כמה זמן השם עוד יחכה לנו בסבלנות שנחזור אליו ונקיים את המחויבות שלנו לעצמנו ולעולם כולו? לא נראה שהוא עומד לחכות עוד הרבה זמן. ואז מה? מה יהיה איתנו? עוד כמה מבחני האמונה צריכים להיות קשים לפני שנתעורר ונחזור אליו מרצוננו החופשי?
 
או שאבא שלנו יצטרך, שוב, לגרור אותנו החוצה, בוכים, צועקים ומתלוננים, מתוך הבוץ הטובעני הזה בו אנו נמצאים למקום הבטוח והטהור שלו?
 
זו הבחירה שלנו, ואנחנו צריכים להחליט מהר. הזמן אוזל.