המלחמה על החרות
מיום שבאה לעולם המילה ''אני'' מיד לאחריה באה המילה ''למה'' ואז התחילה הנוראה שבמלחמות. כמה צער, כמה יגון וכמה סבל. היא נוראית, היא בכל החזיתות...
הכל רגוע, השמיים נקיים מעננים, מזג האוויר נוח והאווירה פסטורלית. המים בנילוס זורמים בעצלות נעימה, הציפורים מצייצות, הצפרדעים מקרקרות בביצה, האור בא ביום, והחושך בלילה. היהודים משועבדים, והמצרים רודים בהם בפרך. שגרה.
עד שיום אחד מתברר שהשגרה הזו כלל לא שגרתית. יש אחד שקבע אותה ככזו, ואם בנילוס המים זורמים בעצלות נעימה, זה כי הוא קבע כך, וכעת הוא החליט אחרת, וכל המים הופכים לדם. ואותו אחד שהחליט שהצפרדעים יקרקרו בפסטורליות בביצה, החליט כעת שהם ייכנסו לבתים, לארונות, לתנורים, לבגדים ולמיטות. בכל מקום רק צפרדעים. גועל נפש. ואותו אחד שקבע שהחושך יבוא בלילה, קבע כעת שהחושך יבוא גם ביום, ולא ימוש, לא יום ולא לילה, חושך סמיך, חושך מצרים, אי אפשר לראות כלום. פחד פחדים.
וכך כל מכה ומכה שהוריד הקב''ה על מצרים, הוא הראה שהוא בעל הכוחות כולם, והוא ששולט שליטה מוחלטת בכול. כך שכל השגרה, כל הטבע, אינם ברורים מאליהם, ואם הטבע הוא טבעי, זה לא בגלל שכל עצמו הוא כזה. הוא טבעי כי כך קבע הקב''ה אותו ככזה. ואם למישהו, אז במצרים, הייתה איזו שהיא הרגשה שהוא שולט במשהו, לאחר עשר המכות, ההרגשה הזו התמוגגה כלא הייתה.
הידיעה הזו, שאין לנו שליטה על כלום, קיימת אצל כל אחד מאיתנו עמוק בפנים. רק שפעם, הידיעה הזו היתה יותר ברורה. הטכנולוגיה טרם באה לעולם, והחשיפה לאיתני הטבע הייתה גדולה. בצורת, גשם, סערות, שלגים, חמסינים. כל תופעת טבע השפיעה ישירות על החיים היומיומיים. בחורף רעדו מקור, ובקיץ להטו מחום. החיים היו אולי יותר פשוטים, אבל יותר מפחידים. תמיד אנשים ניסו למצוא מקלט מפני הטבע, בכדי לקבל איזו שהיא שליטה על חייהם.
גם היום יש לאנשים ידיעה, שנמצאת עמוק בפנים, שלמעשה אין להם שליטה על מאומה. אלא שהיום, הידיעה הזו היא הרבה יותר מטושטשת. היום, הטכנולוגיה ואורח החיים המערבי הצליחו ליצור מעטפת, שמונעת מהחיים האמיתיים לחדור אלינו. החלפנו את שמי התכלת הצלולים בשמי הכסף המתכתיים. זה פחות טבעי, אבל גם פחות מפחיד. כיום, אם חם, אז מפעילים מזגן – והנה לא חם. ואם קר בחוץ, אז הנה מדליקים תנור – ולא קר. ואם אמריקה היא מעבר לים, ואי אפשר להגיע, אז הנה נכנסים למטוס סילון, ונמצאים שם תוך כמה שעות. אז גם אם יש מישהו ששולט שם בחוץ, הרי זה שם בחוץ.
אבל פה אצלנו, איפה שהמזגנים פועלים, והמטוסים טסים, זו כבר מציאות אחרת! פה אנחנו שולטים, פה אנחנו קובעים! וברגע שיצרנו את השליטה שוב לא נוותר עליה. אבל כל אחד יודע בתוך תוכו, שכל זה נכון רק אצלנו בתוך הקונכיה המערבית הזאת, אבל לגבי מה שקורה בחוץ, שם אין שליטה, ואפילו אלו שאינם מאמינים במציאות הבורא, ששולט בכל מכל מקום, ברור להם שלהם – ודאי אין שליטה בשום טבע שהוא.
אלא שיש טבע אחד ששם לעולם לא ויתרנו. שם תמיד דרשנו שליטה, שם לעולם גם לא נוותר ולא ניכנע, שם נילחם עד הסוף. הטבע הזה הוא הטבע האנושי. דווקא שם, בנפש האדם, מקום שבו הטכנולוגיה המתקדמת ביותר לא הצליחה להשיג ולו קמצוץ של שליטה, דווקא שם אנחנו מתיימרים לשלוט שליטה ללא מיצרים. שם הרצון שלנו לשלוט הוא כל כך גדול עד שאנו מכחישים מכל וכל, שיש בנפש האדם טבע כלל, ומשכנעים את עצמנו שהכול שם מסודר לפי רצוננו.
היום, כאמור, באורח החיים המערבי, שבו הכול מסביבנו מעוצב לפי רצונותינו ולפי נוחיותנו, מתחדדת עוד יותר התחושה שגם את הטבע האנושי שלנו ניתן לעצב כרצוננו. יש תחושה שמספיק רק לומר מי אנחנו ומה אנחנו, והנה אנחנו הופכים להיות מיד כאלה.
אדם יכול להגדיר את עצמו כיום בהגדרה בת עשר מילים מבלי להתבלבל כלל וכלל. אדם יכול לומר לעצמו שהוא איש חברה אך בעל דעות עצמאיות, אוהב טבע אך עירוני, ליברל ומשכיל אך אוהב לנגב חומוס, אוהב שליטה, בעל נפש של משורר, והדבר שהכי כואב לו בחיים זה מצבם הקשה של הדולפינים בדרום האוקיינוס השקט, והוא אומר את זה מבלי לעצור לרגע ולחשוב, ולברר עם עצמו אם באמת הוא כזה, כי מבחינתו זה לא חשוב מה הוא באמת, אין דבר כזה ''מה הוא באמת'', יש רק ''מה הוא רוצה'' ו''איך הוא מגדיר את עצמו''.
הטבע האמיתי שלנו, שאיתו נולדנו, הפך להיות איזה מן גורם מפריע בדרך להתגשמות מהותנו האמיתית, ואין מהות אמיתית, לפי אותה שיטה, אלא האמת שאנו רוצים שהיא תהיה כזאת. ואם בכל זאת יש איזו שהיא אמת לאמיתה, כזאת שבאה מצד עצמה, אמת שלא חייבת כלום להגדרות שלנו לגבי עצמנו, אל תדאגו, אנחנו נטפל בה, נרמוס ונרביץ, נשפיל ונפורר עד אבק, נלחם בה עד תום. לא נוותר. ככה זה, אין מה לעשות. מיום שבאה לעולם המילה ''אני'' מיד לאחריה באה המילה ''למה'' ואז התחילה הנוראה שבמלחמות. כמה צער, כמה יגון וכמה סבל, המלחמה הזו גובה, המלחמה הזאת עם עצמנו. היא נוראית, היא בכל החזיתות אבל אנחנו לעולם לא נוותר.
זה לעולם לא יהיה כמו שזה באמת. או שזה יהיה כמו שאנחנו רוצים, או שזה לא יהיה בכלל. ואם בפעם הבאה שנקבל שפעת, ונשכב במיטה, וכל ההגדרות שנתנו לעצמנו יתפוגגו להן, ורק נישאר אנחנו עם עצמנו כפי שאנחנו באמת, עלובים, שפופים, מבקשי רחמים, חסרי כוחות וחסרי אונים – זה לא משנה. לא ניתן לזה לשבור את רוחנו. מיד כשהשפעת תחלוף, נתגבר כארי! נחזור להיות מה שאנחנו רוצים, ונאחז בכל הכוח, והעיקר שלא נוותר!
תחשבו כמה עמל, כמה יזע, כמה כסף, וכמה זמן, השקענו בלבנות את עצמנו, את תדמיתנו, לפי ההגדרות שהגדרנו את עצמנו. כמה התאמצנו שכל תנועה שנעשה, כל דיבור שנשמיע, כל בגד שנלבש, כל קניה שנקנה, כל התנהגות שנתנהג, כל מקצוע שנעסוק בו, כל זה יהיה אך ורק לפי ההגדרה שהגדרנו את עצמנו. כל כולנו משועבדים לאותו ''אני'' מוגדר, ''אני'' שלמעשה לא קיים.
וכל זה למה? ניקח עורך דין מצליח (כבר שהיה צעיר ראה עצמו כמשפטן). יש לו כעת משרד משגשג (הוא ראה עצמו תמיד בעל שליטה) יש לו חליפה מחוייטת ורכב חדיש ומחודש (הוא כבר הבטיח לעצמו מזמן להיות איש העולם הגדול), והוא נוסע כעת לחיפה. בדרך הוא חושב על הבעיה המשפטית החדשה בה הוא מטפל, סוגיה משפטית מורכבת. כל מחשבותיו נתונות לה, הוא בוחן אותה מכל הצדדים. כל הנסיעה הוא עסוק רק בה, כל הוויתו נתונה לה. כשהוא מגיע לחיפה ומשתחרר מחגורת הבטיחות, חולפת המחשבה שאם כל כולו היה נתון לבעיה המשפטית אז מי זה שנסע באוטו? מחשבה מפחידה כשחושבים על זה ככה, קצת לעומק.
אדם ניצב מול המקרר. צמא, רוצה לשתות. הוא מתלבט: תוסס, משקה קל או טבעי? הוא רוצה תוסס אבל נזכר שהוא רואה עצמו כאדם ספורטיבי ששומר על הבריאות ובכלל רוצה לחיות חיים טבעיים. הוא לוקח את המשקה הטבעי. הנה, הוא בחר הוא רצה הוא עשה הוא שולט הוא מוגדר. אבל כשמסתכלים ככה קצת לעומק פתאום שמים לב שהוא לא שולט בכלום. הרי באמת הוא לא רצה לא טבעי ולא תוסס. באמת הוא בכלל לא רצה שום דבר, באמת הוא היה צמא. צמא זה צורך, לא רצון. ועל הצורך הזה אין לו שליטה, רק שהוא בחר לספק את הצורך ע''י מיץ טבעי, כי הוא ספורטיבי וכן הלאה.
אבל למעשה, רצון אמיתי לא היה פה, ואם היינו בודקים עוד יותר לעומק, היינו מגלים שגם העורך דין ממקודם, גם הוא לא רצה באמת, אלא שיש צורך להתפרנס ע''י עריכת דין, שהיא גם פרנסה טובה, וגם מספקת את הצורך בהכרה מהחברה, את הצורך בכבוד. ואם היינו בודקים לעומק, היינו מגלים שרוב פעולותינו בחיים הם לא בחירה מתוך רצון אמיתי, אלא רק בחירה כיצד לספק צורך זה או אחר. אבל אנחנו לא נבדוק את זה לעומק, כי זו כתבה לפסח ולא לעומק.
תארו לכם אדם שמצליח להשתחרר מהצורך להגדיר את עצמו, אלא חי כפי שהוא באמת, כפי שקבע הבורא. אתם יכולים לשער מאילו כבלים הוא משתחרר? זה כמו פרפר שנושא על כנפיו גוש אבן במשקל אדיר, עד שהוא שוכח כבר שהוא פרפר, ומשוכנע שהוא חלק מהאבן, ולפתע מסירים מעליו את האבן, והוא חוזר להיות פרפר! איזה עונג! נפשו של זה מיד תסוק למרומים, תפרוץ את שמי הכסף, ותעופף בשמי התכלת הצלולים. אדם כזה יודע שהוא צריך להודות על כל נשימה ונשימה שהוא נושם, כי בעצם אף אחד לא חייב לו כלום, וגם את הנשימה הבאה, אף אחד לא הבטיח לו.
אבל אנחנו לא נגיע לזה כנראה. להודות על כל נשימה ונשימה זה רעיון שיפה לכתבה בעיתון, כתבה על פסח, אבל לא לחיים שלנו. אנחנו הרי אנשים של צבא, של פוליטיקה, של מפלגות, כלכלה, עסקים, אנשים ספורטיביים, אנשים של מיץ טבעי, שדואגים לדולפינים בדרום האוקיינוס השקט. אנחנו לא בשביל להודות על כל נשימה ונשימה, זה משהו רוחני כזה, זה לא בשביל אנשים מוגדרים כמונו.
אבל כדאי בפסח, בשבתנו בשולחן הסדר, לזכור שאת חג החירות אנו חוגגים. שלעולם לא תיתכן חירות, אלא בהבנה גמורה של הלב, שלשם כך הוציאנו הקב''ה בחסדיו ממצרים, והראה את כוחו הגדול בשמים ובארץ, ובכל ארבע כנפות הרוח, והובילנו ארבעים ותשעה ימים במדבר, והעמידנו לפניו בהר סיני, ונתן לנו את התורה, ושם הראה שהוא השליט היחיד והמוחלט, לא רק על הטבע שבחוץ, אלא גם על הטבע שבתוכנו. וכפי שהטבע שבחוץ נברא על ידו, כך גם הטבע האנושי נברא על ידו. וכפי שאין פרצופינו שווים, כך גם אין נפשותינו שוות. איש – איש כפי נפשו, כפי טבעיו, כפי שקבע הבורא.
מיליונים של אנשים עמדו שם לפניו, מיליונים של פרצופים, מיליונים של נשמות, כל אחת לעצמה ושם השתחררה כל נפש מכל הכבלים, ועם שלם זכה שנפש כל אחד ואחד תיסק לשמים כפרפר, ותהיה חופשיה, ותשתעבד מאותו רגע ואילך אך ורק למי שאמר והיה עולם. רק שלאחר מכן, הכול נגמר, וכולם חזרו לעצמם, וכל הטבעים חזרו לקדמותם. רק שהפעם, הייתה בידנו התורה, ומי שירצה מעתה והלאה, יוכל להשתחרר מכל הכבלים ולהיות חופשי באמת. אם ירצה, יוכל לחיות חיים שבהם הוא לא יצטרך להיות בשלום עם עצמו, הוא פשוט יהיה עצמו, איזה עונג, אלו חיים, איזו חירות!
(מתוך "עת לחשוב" – כתב עת לחשיבה יהודית)
ג' ניסן התשע"ג
3/14/2013
תודה על המאמר מעורר המחשבה והמוטיבציה להיות בני חורין אמיתיים! תודה רבה
ג' ניסן התשע"ג
3/14/2013
תודה רבה